הכל, אבל הכל, מתחיל מהזלזול הבלתי פוסק של המערכת ושל הציבור כולו בתלמידים,

וזה מתחיל מהתבטאויות כגון זו שנזרקה אפילו כאן: "כל מה שתגידו (בלי צווחות שמחה-"אין בי"ס)".

מתנהל פה מאבק שבסיסו הוא נחוץ וצודק, שלא יהיו ספקות, אבל עושה רושם שהמאבק הזה מזמן איבד את אותם העקרונות והכוונות הטובות שארגון המורים מתיימר להציג. אצלי באופן אישי מתחיל להיווצר הרושם שאני יושבת בבית חודש וחצי כדי שהמורים יקבלו יותר כסף בסוף החודש, ותו לא. כסף-כסף-כסף, והכל עטוף בכוונות נבובות, שלא לומר שקריות, משהו על דאגה כנה למערכת החינוך בארץ, משהו על נכונות לרפורמה כוללת, משהו על מאבק שנעשה למען התלמידים.

ברור לי שלמורה בישראל מגיעה משכורת מכובדת יותר, הרבה יותר. אבל בתור אחת שנמצאת בתוך המערכת, נתקלתי במהלך עשר שנות לימודיי עד כה, באחוזים גבוהים של מורים שהדבר האחרון שמגיע להם עכשיו זה העלאה בשכר. אתם לא חייבים לאכול את כל ההבלים שנזרקים פה ללא הרף על כמה המורים עובדים ומשקיעים, ומסכנים. בשורה התחתונה הם עובדים הרבה (אבל הרבה) פחות מעובד ממוצע, ומרוויחים לגמרי בהתאם. כל זה לא מבטל את העובדה שמורה צריך להרוויח יותר כסף, זה רק נותן לגיטימציה לכוונותיה של יולי תמיר – רוצים יותר כסף, תעבדו יותר.

בדיוק כשם שלאוצר ולתקשורת קל "להכפיש" את שמו של רן ארז, כך קל לשאר הציבור ולממשלה לשנוא את יולי תמיר. משיקולים פוליטיים, או סתם בשל חסך בכריזמה וחוסר מנהיגות. הבעיה היחידה של יולי תמיר, זה שהיא לא פוליטיקאית. אין לה אופי כזה. יולי תמיר מזמן הייתה צריכה לנער חזק את אולמרט, ולרתום לצידה את האנשים הנכונים, עם הכוח (והכסף). אם בצווי מניעה חשקה נפשה, הייתה צריכה להגיש את הבקשה כבר מזמן ולא להיבהל מדעת הציבור. רן ארז הוכיח שהוא לא באמת מעוניין במו"מ, ובמילים אחרות – אין עם מי לדבר.

מגוחך, איך רונית תירוש מרשה לעצמה לארגן קריאה להתפטרות תמיר. איך היא, לימור לבנת, ונתניהו, שתרמו כולם לקריסת מערכת החינוך, נותנים יד כדי להדיח את שרת החינוך היחידה שבכנות מפתיעה עומדת מאחורי עקרונותיה, ובמקום למרר על כמה שהחינוך בקרשים, גם פועלת לשינוי אמיתי.

נמאס כבר מאנשים שלא יודעים על מה הם מדברים. זה שלפני כמה עשרות שנים ישבתם על כיסא פלסטיק במציאות שונה לחלוטין, ואפילו זה שאתם שולחים מדי בוקר את הילדים שלכם לבית הספר, לא אומר שאתם מבינים מה באמת הולך פה וכמה חמור המצב. רק מי שהספיק להיכוות על בשרו, ולראות מסביבו רק אדישות, זלזול, התנערות, צביעות, שלא לומר הטרדות מיניות או אלימות מילולית מצד המערכת, יבין כמה חמור המצב. ואיכשהו אני מתקשה לרחם על כל המורות שמגיעות לעבודה עם הג'יפים החדשים שהבעלים שלהם קנו להם.

מי אלה אותם ההורים שמכנים את עצמם "ארגון ההורים", ובאיזו זכות הם מחליטים בשבילי? כל המאבק הזה מתנהל כבר למעלה מחודש על גב של ציבור קטן מאד, ולכן גם לא עקרוני או חשוב, של תלמידי התיכון. אנחנו משלמים בחינוך שלנו ובעתיד שלנו על כל מלחמות האגו ורדיפת הבצע הזאת, וזה אבסורדי לחלוטין שדווקא אלו שמתכנים "ארגון ההורים" מרשים לעצמם לצאת בצעד כזה. לגמרי נפלנו בין הכיסאות.

ואין לי ספק בכלל שאם נמל התעופה היה מושבת, או שסתם, אם לאולמרט היה עכשיו ילד שהוא גם תלמיד תיכון, מזמן הוא היה רותם את כל התמיכה הזאת שלו ביולי תמיר לצעדים מעשיים ולא רק לדיבורים ולגינויים. עד שהאנשים שביכולתם לפתור את הסכסוך לא יזיזו את עצמם, כל המאבק הזה מתנהל לריק.

אני מצפה עכשיו להתנפלות והתלהמות, רק חסכו ממני את כל הקלישאות המנופחות על כמה שהמורים עובדים קשה וצריכים (אבוי) גם לבדוק מבחנים פעם בחודשיים, או לעשות קופי פסט מויקיפדיה ואח"כ לבכות על איך שהם יושבים בבית וכותבים את השיעורים שהם צריכים להעביר. מצחיק איך כל התלמידים שעד לפני השביתה התייחסו למורים כמו זבל, פתאום לצידם. איך קל להסתנוור מתחושת הכוח של ה"ביחד" הזה ולעבוד על ציבור שלם בעיניים.

    VS