הילה נולדה מאוחר.

עוד באמצע ההריון ידעתי שילדה שלי טוב בבטן והיא לא תצא בקלות. ההריון עבר עלי בלי שום סיבוכים, בקלות. בסוף רק קצת היה קשה לי ללכת בגלל המשקל והעייפות אבל השתדלתי מאוד בשביל ראובן שנמשיך לצאת לטיולים ולעשות את הדברים שאנחנו אוהבים. ידעתי שאחר כך לא כל כך יהיה לנו זמן לזה.

כבר משהתחיל המעקב על ההריון העודף (כך הם קוראים לזה) היתה לי הרגשה שהסיפור הזה לא הולך להגמר כל כך מהר. קראתי באינטרנט הרבה על סימנים מקדימים ללידה ואצלי לא היה שום סימן שמבשר.

מיום ליום הרגשתי שלא יהיה מנוס אלא להוציא אותה באמצעים חיצוניים ולבסוף כשהגעתי ביום ראשון לבית החולים הדסה עין כרם הייתי בטוחה שהגעתי לשלב הסופי ביותר ויילדו אותי באותו יום. טעיתי כמובן. בבית החולים מתייחסים אליך רק אם אתה גוסס. הדחיפות קודמת להרגשה הפרטית.

הרגשתי די רע בבית החולים, אולם החל מהלילה השני הצלחתי דווקא לישון כמה שעות היטב כל לילה. רק הרגשת האי ודאות והשיעמום הרגו אותי אבל ידעתי שמתישהו זה יבוא.

באיזשהו מקום גם הייתי כבר מוכנה בלב לניתוח קיסרי. לא היה לי בכלל מושג לקראת מה אני הולכת, רק מקבץ של סיפורי זוועה ששמעתי וקראתי כל ההריון.

רובי הגיע להבקר אותי הרבה אבל ככל שנקפו הימים הוא היה נראה מותש יותר ומילמל דברים לא ברורים. חשבתי שזה בגלל חוסר שינה אבל אחר כך הסתבר לי שזה בגלל דאגה רבה.

מאוד קשה לי לראות את הדברים מנקודת המבט שלו כי זה צד אצלו שאני לא מכירה בכלל.

בגלל שאני מרגישה תמיד שמגיע לי יחס גרוע ומזלזל אני ממש לא מבינה כל פעם את טוב הלב שלו והרכות שלו והדרך שבה הוא מדבר אלי ואל הילה וכל פעם זה גורם לי לבכות מחדש.

אם יש סיבה שבגללה אני בוכה זה רק מהאושר שהוא איתי ומהיופי הנדיר שלו והחוכמה שלו וחום הגוף שלו.

למרות שלפעמים אני בוכה גם בגלל הידיעה הפנימית שאני לא שווה כלום בלעדיו וזה קצת מרגיז אותי לחשוב שבלעדיו החיים שלי לא היו כלום. במידה מסויימת אני מרגישה שזה לא צריך להיות ככה ושזה לא בסדר לאהוב מצישהו עד כדי כך . אבל לא איכפת לי לחכות לו על המרפסת שעות רק בשביל לראות אותו מגיע מהשביל מהעבודה. אם הוא היה מבקש ממני גם הייתי מוכנה לרחוץ אותו וללטף את הראש עד שירדם. אבל אני לא עושה את זה כדי לא לקרצץ עליו יותר מדי. הבעיה היא שאני ממש ממש מנסה כל הזמן שהכל יהיה בסדר כי אני ממש לא רוצה שהוא יהיה לא מרוצה איתי. יש כמה דברים שהוא מעצבן אותי למשל כמו המחשבה שאני צריכה לקבל כל דעה שלו לגבי גידול הילדה. אבל זה מעצבן אותי רק בגלל שאני יודעת שהוא צודק ושאני לא צריכה לוותר.

כי כל החיים וויתרתי על עצמי ועל הדברים הכי בסיסיים שהייתי צריכה - כמו אפילו מקלחת או לנקות את הבית, שלא לדבר על הזכות ליחס הוגן ולאהבה.

אבל לילדה שלי אסור לי לוותר כי אני אחראית על החיים שלה.

היום היא אכלה המון ועשתה הרבה קקי בחיתול וראיתי שהיא גדלה קצת מאתמול. וישר אני יודעת שהיא תהיה טניסאית כמו שחשבנו. לדעתי היא גם תהיה גבוהה יותר ממני ומראובן וחזקה מאוד.

היא ילדה חכמה ביותר, עוקבת ומתעניינת אחרי דברים.

מכיוון שהחלטתי שאני לא רוצה עוד ילדים אני אשקיע בה הכל. אני רק מקווה שהיא לא תמות בתאונה או שתחלה במחלה סופנית כי כמו שראובן אמר זה לא כיף להשקיע כמה שנים בשביל כלום.

פתאום החיים שלי קיבלו משמעות ויש לי פרוייקט שאני יכולה להצטיין בו.

וגם אם אני אשקע בדיכאונות שלי ובחוסר הערכה העצמית אסור לי בשום אופן שזה יפגע בה. כי כבר עכשיו נדמה לי שבמקום לחייך כמו שתינוק שמחייכים אליו עושה, היא מתחילה לבכות, כי היא רואה אותי בוכה.

אוי אני כל כך גרועה. הפחד שלי שהמסיכה שלי תרד וראובן יראה כמה אני גרועה, והילדה לא תרצה אותי. ואני אהרוס הכל. ושוב יחזירו אותי לכפר שאול.

אני חלשה ביותר. ואין לי עוגן להאחז בו. עוגן פנימי שלא יתן לי לשקוע בפחדים שלי.

וכל יום נהיה שוב התמודדות. עם הפחד מהדיכאון.

אסור לי לוותר.