אני לא אגיד שאני לא מנסה להמשיך , כי אני מנסה .
חרים , משפחה, יציאות .. כמה שיותר לנקות את הראש , לסדר אולי לברוח בכלל .
אבל אני פשוט לא מצליחה .
כל הפוסטים האחרונים כאלה דיכאוניים ומלאים תלונות ,
אבל אף אחד לא יוכל באמת להבין כמה שזה קשה להתמודד עם זה .
זה נכון , לפעמים יש מצברוח , ואני שמחה ויכולה לחייך ולצחוק,
להמשיך כאילו כלום , לשמוח פשוט .
אבל יש גם את המצבים שאין מצברוח , וצריך לשים שוב את המסכה .
זה פשוט בא בהתקפים , הכל מזכיר אותו . כל דבר מזכיר לי אותו .
ויתר קשה לא לבכות , לא לבכות בקול , לא לפרוק ,לא לדבר.
לפעמים זה נראה לי בכלל כאילו הוא עוד פה ותכף נלך אליו או שתכף הוא יבוא .
כל כך הרבה מחשבות ודברים כואבים ש.... שוב , אף אחד לא יוכל להבין .
אני נזכרת בשנים האחרונות , בחודשים האחרונים , בימים האחרונים , ברגעים האחרונים.
איך זה לשבת ליד המיטה שלו בבית חולים כשהוא מורדם ולנסות לקרוא לו " אבא , אבא ..... אבא "
והוא לא קם , לא עונה , לא מתעורר .
איך זה להתאפק לא להתקשר אליו לשאול מה נשמע .
לא להתקשר לשאול מתי הוא חוזר , ואם הוא נתן אוכל לכלבים .
או ש " שיט , שכחתי את המתכון , את מי אני אשאל לעזאזל איך מכינים את זה "
די . זה באמת קשה .
הדברים הקטנים האלה כלכך מכאיבים לי וקשים לי .
וכלום לא יכול לסדר את זה , לתקן את זה ,לעזור לתפור את זה .
התירוץ של " הוא סבל " או " הוא לא רוצה שתבכי " או " את חזקה " לא עוזר לי .
ואני שומעת את זה הרבה.
ואני יודעת את כל זה ובכל זאת נמאס לי לשמוע את זה.
כלכך הרבה דברים שברו אותי היום ואף אחד לא יודע , לא שם לב ,אני חזקה .
לפעמים רק שתיקה וחיבוק אמיתי יכולים להרגיע , אבל קצת , לא כלכך .
אבא , שכחתי לשאול אותך כלכך הרבה דברים ,
לא הספקתי ללמוד ממך הכל .
וכל פעם אני נזכרת בעוד דרב ועוד דבר שלא הספקתי לשאול.
אני לא מתרגלת ואני לא אתרגל לחוסר הנוכחות שלך פה ,
אני תמיד מחכה לך , בתת מודע כזה , שתחזור , שתחבק אותי חזק , רק חיבוק, בלי מילים .
כשמישהו מתקשר אליי אני שומעת את הקול שלך ולא מבינה מה עובר עליי .
אז אני מדברת, מסיימת את השיחה ומכבה את הפלאפון , לא רוצה לחשוב שהשתגעתי לרגע.
חסרות לי הנסיעות איתך באוטו , הליטופים באוזן , סתם דיבורים שהיו לנו.
אני אשכרה לא מסוגלת לנסוע באוטו ולשמוע שירים ברדיו.
לראות את הכתבה המחורבנת הזאת בעיתון היום שכן יש מכונה שהורגת גידולים תוך 10 ימים.
אבל לא הצילו אותך אבא , לא הצילו אותך :\
נתנו לך ללכת ולהשאיר אותנו כאן בלעדייך .
אני לא יכולה עם המסכה הזאת יותר אני פשוט לא יכולה . ורוב הזמן זה מסכה .
אני נשברת , נופלת, מציאותית מצד אחד אבל מסרבת להאמין מצד שני .
די , חפרתי .
אני צריכה להמשיך להיות אופטימית ולקוות שיהיה טוב , כרגיל .
טוב , אז .. שבת שלום ו...
תשמרו על עצמכם , באמת , תעריכו כל דבר קטן, כי אתם לא יכולים לדעת מתי זה ייגמר .
אי אפשר לדעת פשוט .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
- s h u l -