בצל עונת האופטימיות (:

קצת נטשתי פה ,והרבה זמן לא עדכנתי , חוסר זמן , עצלנות , התמכרות יתר לפייסבוק, חוסר חשק ועוד תירוצים..........

למי שיש אישור לקרוא כאן ( ספק שיש למישהו ) , בטח שמתם לב שסגרתי את הבלוג ,

החלטתי שאני צריכה את הפרטיות שלי , אבל למרות שזה רשת אינטרנט ואף פעם זה לא יהיה פרטי באמת ,

רציתי לסגור את זה לתקופה , לכתוב לעצמי , על מה שעובר עליי , כשאני אכתוב - בכל אופן... אולי זה עוד יחזור יום אחד.

כשיחזור לי האמון והחשק להסתכל על אנשים בכלל :\ .

מה שמקשר אותי לקטע הבא-

כן , זה כבר נמאס עליי , ומאוד .

כל הקטעים האלה שלה. שלהם.

משהו השתנה , ואני לא יכולה להצביע בבירור מה זה בדיוק, אבל זה השתנה .

מעבר לזה , סוף חודש.

עבר עליי עוד חודש לא פשוט , עוד ארבעה שבועות (ויומיים) של לחץ, של דיכאון ,

של שמחה,כיף, לימודים וכאלה..

התחיל גשם !! :) כן כן .

לא זוכרת אם כתבתי כאן ,[ וסביר להניח שכן ] , אבל התחלנו ללמוד באוניברסיטה .

פעם בשבוע, כל שבוע , לשנות אוירה , ללמוד קצת אחרת , להרגיש טוב יותר. אני לומדת פסיכולוגיה חברתית

ומי מפחד ממחלות , שזה משהו מדעי :) .

במוצש"ים -ארומה עם הבנות ,נחמד לנו מאוד ;] .

חוצמזה? ,

הייתה גם ישיבת סיכום שנה במועצה , וגם עברו שלושה חודשים מאז מות סבא שלי ,

וארבעה חודשים מאז שאבא שלי נפטר.

סה"כ חצי שנה מאז שכל הסיפור התחיל להגמר, ארבעה חודשים כמו כלום, שלושה חודשים כמו כלום.

פרוייקט שרשרת- פרוייקט חונכות חדש כזה , בת משכבה בוגרת לוקחת ילדה משכבה נמוכה ו..

נהיית החברה הכי טובה שלה , אשת סוד וכאלה :)

קצת לגבי       

אני מרגישה את השינוי שחל בי , כיף לי להסתכל קצת על תמונות מפעם, על זכרונות מהבלוג,

ימים שעברו... כי תכלס , התבגרתי, אולי לא עד הסוף ואולי יש את הצד הילדותי שבי אבל

כן, רואים את תהליך ההתבגרות בבירור.

מצד שני זה מדכא אותי לראות את מה שהיה פעם בידיעה שזה לא יחזור לעולם.

נכון, התבגרות ובלה בלה בלה .. אבל היה מתאים לי לחזור לרגע לתקופת התמימות.

התקופה שבה הכל היה " ורוד " יותר , החברים ,המשפחה.

ענייני האהבה , רומנטיקה ומה שבינהם.

טוב , אז כן , יש את החשק הזה למשהו רציני , ואולי גם יש משהו , מישהו באופק אולי אפילו כמה מישהויים.

אני מקווה למצוא משהו בזמן הקרוב ,חבר אמיתי,אוזן קשבת, אולי לא נפש תאומה,אבל מישהו שאני אוכל

לסמוך עליו,לדבר איתו, להרגיש בטוחה, בנתיים :) .

מדכא אותי שבפוסטים משודרת כלכך מעט אופטימיות ממה שאני באמת,

אבל גם אני , אופטימית מן השורה , מתפרקת לפעמים והעובדה שאין לי עם מי לדבר באמת אוכלת אותי .

ז"א , זה לא שאין לי , יש לי עם מי לדבר, יש לי מי שתומך בי , זה רק שאני לא סומכת על אנשים

במידה כזאת ש.. אני אשכרה אבוא ואפרוק מה שאני מרגישה או אקח חיבוק חיזוק חזק ביותר .......

זה המצב בקיצור .

מחר יש מבחן באנגלית , אני מקווה להצליח בו , מאווווד מקווה. אחרת הלך עליי.

ב25.12 יש לנו הופעה מטעם החוג, יותר נכון תחרות , הולך להיות כלכך פצצה וכזה מדהים ש..... אין!!

3> לילה טוב !

ושנייחל לחודש טוב !!!!

כי זה החודש האחרון של 2009 !!!!!  - וואו , הזמן עובר מ ה ר .

אז מבין כל התקופות שעברו עליי,אני חושבת שהחודש הזה,השבועיים האלה, השבוע הזה היו הכי קשים לי.

אמנם לא הכי משמעותיים, אבל קשים, מאוד קשים. זה מתבטא בעייפות פיזית, ויותר מזה, נפשית.

כל ההצפת רגשות הזאת,להיות מוצפת,לא לפרוק,לא לסמוך,פתאום גם לטבוע בזכרונות.

וזה תוקף, תוקף בכל רגע לא צפוי, אם זה בבוקר,אם זה באמצע היום או בערב.

ברגע הכי משמח שיש, או סתם ברגע שיש שקט, ואת לבד ואת סוף סוף מרשה לעצמך להתפרק.

אז כן ,יכול להיות שיצא לי להתפרק קצת, שלא תחשבו שזה קל לשים את המסכה הזאת כל הזמן.

אני לא אומרת שלא , יש גם ימים שאנשים מאוד מסויימים מצליחים להעלות לי חיוך על הפנים.

התקופה המוזרה הזאת, הפאקינג גהנום שעברתי , טראומה, צלקת כזאת, שמצד אחד , לא הייתי סולחת לעצמי

אם לא הייתי עוברת את זה ביחד איתם ואני עוד חושבת שלא עברתי מספק , אבל מצד שני,

זה לא מפסיק לחזור אלי בפלאשבקים.אל תטעו , אני לא מצטערת על אף רגע שהייתי איתו, איתם ,

שוב ,אני מצטערת על רגעים שלא. רגעים שלא תמיד ניצלתי אותם , ולא ידעתי מה הולך להיות.

היו רגעים שאולי באותו זמן נראו לי יותר חשובים , וידעתי כמה אני צריכה לשאוב כוחות, אבל למרות הכל,

עכשיו אני יודעת שהכוחות שלי היו אצלו.

אני חושבת שזאת פעם ראשונה שאני כותבת ככה בכלליות מצומצמת לנושא כלכך ספציפי. [ משפט דפוק לא ?! :\ ]

אבל התרגלתי להרבה דברים שהם פעם ראשונה.

פעם ראשונה בלי , פעם ראשונה ש , פעם ראשונה כי , פעם ראשונה שלא , פעם ראשונה חלל כלכך עצום.

אז בקשר לפלאשבקים, זה משהו שקשה לדבר עליו .

קורה לי הרבה שאני פשוט עומדת, בוהה, חושבת , נזכרת , לעומת הפעמים שאני מנסה להזכר, ולא מצליחה.

כלכך הרבה דברים שפשוט נשכחו , לא בכוונה , וזה אפילו מדאיג. נושא כאוב בשביל מישהי כמוני ,

שתמיד , לא משנה מה , הייתה זוכרת הכל. אני יודעת שרוב האנשים לא מכירים אותי בתור מישהי עם נקודת שבירה,

אבל לכל אחד יש את ה''חבילה'' שלו ואת המטען שלו ואת נקודת השבירה שלו, וזה הולך איתם לכל מקום.

משהו שכבר כתבתי כאן, אבל אני מרגישה צורך לכתוב את זה שוב ,

אנשים לא מעריכים את מה שיש להם, כל הזמן עסוקים בטענות, במה רע בחיים, איך התנכלו אליי היום,

בדברים הבאמת תפלים.

ואם גל תרשה לי ( בבקשה תרשי לי ) , אני ממש רוצה לצטט משהו ממה שהיא כתבה , שזו בעצם הדעה שלי , ובעבר

גם כתבתי את זה כאן בבלוג ,אבל משהו בניסוח שלה - יותר טוב :)

"הרבה פעמים ילדים בגילנו נוהגים בדרך כלל לחשוב שכל העולם נגדם, שכולם רוצים לעשות להם רע, שהחיים פשוט חרא.

בני כמה כל אותם ילדים שמרגישים זאת? שלוש עשרה? חמש עשרה? שבע עשרה?

לא עברתם כלום מהחיים שלכם ואתם מתחילים אותם בהרגשה רעה. בגישה שלילית.אני מאמינה בכוחה של האופטימיות.

 אני מאמינה שברגע שאנו קמים בבוקר עם חיוך ולא עם פרצוף חמוץ שזורק את השעון בכוח לרצפה -

היום שלנו מתחיל הרבה יותר טוב. לדעתי כל צעד שאנחנו עושים משפיע עלהמשך היום שלנו. "

אז אני מודה שקשה לי לראות אנשים בלי מטרה בחיים, ואנשים שהחיים שלהם 'מבוזבזים' ואין להם תכלית.

קומו ותעשו עם עצמכם משהו , החיים קצרים ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.

ולעניינינו? אני חייבת להמשיך להתאורר ולשמור על האנשים שכן עושים לי טוב לפעמים.

מצד אחד אני עייפה ומותשת מרוב העומס יתר שיש עליי , מצד שני אם לא יהיה את העומס הזה , יהיו יותר רגעים

לא רצויים של עצב. איך אומרים?! תעסוקה. צריך להעסיק את עצמנו בתקופה הקשה.

זה אף פעם לא היה קל, זה היה קשה , קשה עכשיו ועוד יהיה קשה.

והכאב יישאר אותו כאב, והזכרונות אותם זכרונות, והבלבול אותו בלבול והשאלות אותן שאלות בלי תשובה.

אבל צריך לדעת להמשיך לא ?

אז בנימה אופטימית זו , לילה טוב , שמרו על עצמכם ו ת ע ר י כ ו ! .

מתגעגעת.