פרחים על החולצה ודרישת שלום חמה

כל כך הרבה זמן חלף מאז שכבתי כאן לאחרונה. מאז שכתבתי בכלל, למעשה.

עכשיו אני קוראת הרבה על גלעד כהנא. הרעיונות שלו מעוררים בי השראה. בראיון אחד הוא אומר "כשאני שואל את עצמי מי אני, אני מסתכל על מה שכתבתי ומבין". ואני תוהה האם זה נכון- האם הכתיבה היא באמת האמת המזוקקת של המציאות, או שלהפך, היא רק מטעה.

כשקורים לי דברים חשובים אני כותבת. וכשאני כותבת מספיק טוב- אז קורים לי דברים חשובים.

גלעד אומר- "אל תהיה אמן אם אתה לא מוכרח. עשה זאת רק אם זה באמת בוער בך". ואני שואלת את עצמי אם זה בוער בי מספיק- אם זה מה שנועדתי לעשות.

יש אנשים שההחלטה נעשתה עבורם. אני שומעת את מארינה מקסימיליאן בלומין שרה ומבינה שלזה היא נועדה- כפי שהיא מעידה על עצמה- "מוזיקה זה משהו שנבחרתי לעשות".

אתמול התחיל איתי אחד, בדיעבד התברר שהוא טייס קרב. אדם צנוע ואדיב, בחיים לא הייתי מנחשת שהוא מפציץ כפרים בלילות. מעניין אם הוא רוצה את זה, אם הוא אוהב את זה, או שהוא פשוט יודע שזה מה שנועד לעשות.

בכל יום כשאני הולכת, בכל צעד אני מרגישה את הריחוק הזה-שבין מה שאני למה שהייתי רוצה להיות. בין הקיום הגשמי לרוח שמבקשת רחוק יותר, עמוק יותר, גדול יותר. אני מסתובבת בקניון, נוסעת על אוטובוסים לערים רחוקות, צופה פה ושם באי אלו הצגות והופעות, אני גולשת בפייסבוק ולא מבינה- למה אני לא עוסקת כרגע במלאכה חשובה.