lone rider

למרות שדיי השתדלנו להסתיר את כל הפרטים הנ"ל מרוב האנשים בפנימיה, עלו עלינו.

אני לא יכולה להסתכל לחברי השכבה שלי בעיניים.

המדריכה שלי דיברה איתי ושאלה מה קורה, אז הסברתי לה פחות או יותר הכל.

כמובן שאמרתי לה שאין ביני לבינו שום דבר ושאנחנו רק ידידים,

אבל אנשים בשכבה מתעקשים להמשיך לדבר ולשאול ולרכל ומה לא.

זה הגיע למצב שמישהי מהשכבה ניגשה אליי בארוחת צהריים ושאלה אם הקולות באים מהחדר שלי.

היא גם הציעה לי להיזהר כי שומעים את זה בכל המסדרון, וכי יש לי כיסא מתחת לחלון שמעל המיטה.

לא ידעתי מה לעשות. נפגעתי כלכך.

ישבנו בארוחת צהריים ואמרתי לו, "we can't win this".

היתה שתיקה ארוכה שבמהלכה ירדו לי כמה דמעות שאת הראשונה שבהן הוא מחה.

בסופו של דבר דיברנו על זה והסכמנו שאין ברירה אלא לסיים את זה כאן ועכשיו.

יותר מאוחר סחבתי אותו לחדר שלי, ושכבנו שנינו על הצד, מחובקים, במיטה שלי.

כשניסיתי לנשק אותו הוא עצר אותי והזכיר לי שאמרנו שלא, שדי. שזהו, זה נגמר עכשיו.

החזרתי את הראש שלי למקומו, בין הכתף לראש שלו. הרחתי אותו וחשבתי כמה אני אתגעגע לזה.

"i can't get away from you"

"i know, i know" ,  הוא חיבק אותי חזק יותר.

זה קרה ביום חמישי, והספקנו לדבר על זה מאז.

הספקתי גם להיות מטומטמת ולשלוח לו סמס שבסופו כתבתי "i love you".

אני לא יודעת איך זה יגמר,

אבל בינתיים מדברים על זה שהוא יבוא אליי בחנוכה.

ההורים יהיו בחו"ל והאחיות אצל סבתא.

בכל מקרה, גם אם זה יגמר,

אני אשרוד.