אני עייפה. כל יום אני קמה בבוקר ומגלה מה עושים וכל יום באמצע היום כל התוכניות משתנות ועושים משהו שונה לחלוטין.בעיקרון- זה אחלה. אבל אחרי חודשיים כאלה... זה מתחיל לעלות על העצבים.
אני אוהבת שגרה. אני טיפוס כזה שפורח בשגרה.
אני אוהבת לדעת מה אני צריכה לעשות כל יום, איזה משימות יש לי לסיים היום וכמה זמן יש לי לעשות אותן.
לא לדעת מה אני עושה בעוד יומיים מהיום זה לא מתאים לי.
זה מרגיש לי סוג של בזבוז זמן כשאני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, כי בעצם, אם זה היה מתוכנן מראש הייתי מצליחה לנצל את הזמן הזה הרבה יותר טוב ולדעת שהוא מנוצל היטב.
לפי איך שאני רואה את זה- ספונטניות נועדה לשבור שגרה.. אבל ברגע שהספונטניות הופכת לשגרה... אז צריך שגרה כדי לשבור את הספונטניות.
אז ניסיתי למצוא עבודה, כדי שהעבודה תהיה השגרה שתשבור לי את הספונטניות. ככה אניי אדע שכל יום אני הולכת למשמרת מסויימת ובשאר הזמן אני זורמת עם מה שבא. אבל הבוס המעצבן הזה לא דואג שהעובדת שלו תתקשר אליי ובגלל זה אני לא עובדת. זה מעצבן.
חוץ מזה גם את הצבא אני צריכה לקבל בספונטניות עכשיו- פשוט כי אין לי מושג מה אני הולכת לעשות מאז שמודיעין דפקו אותי.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לזרום עם הספונטניות בתקווה שאני אוכל להכניס קצת שגרה בה (ולהינות תוך כדי).
אני עייפה.
אני הייתי אלין,
ואתם הייתם מעפנים.
ביי ביי P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: