אבל האם ניתן להגדיר אאוטסיידר כיוצא מן הכלל?

אולי היה קצת קשה לנחש, עם חוש ההומור הנפלא, המלל המרהיב והכתיבה המשובחת (ובכן ... NOT), אבל עבדכם הנאמנה הנה סוציומטית. אני לא משתלבת, וויתרתי על הניסיון. אני מעדיפה כמה שפחות אינטרקציה חברתית עם מרבית העולם, ולרוב אני לא אצא החוצה אם יש שם אנשים או סיכוי להתקל בהם. זהו זה, יצאתי מהארון. אני אתאי... זאת אומרת, סוציומטית.

לאן העניין הזה מוביל, בעצם? הרי זה לא ממש נדיר, וסוציומט זה בעצם חלק מהסטיגמה של "המתבגר הממוצע" (אבל לרוב האנשים זה בעצם סתם עוד מילה ללמוד לפסיכומטרי), אבל איך זה בעצם משפיע עליי? ובכן, רוב חבריי לכיתה חושבים שאני כלבה סנובית, מה שדי רחוק מהאמת (אחרי הכל, אני לא סנובית), אבל לאחרונה המצב משתפר. כלומר, אני מפסיקה לענות בעוקצנות לכל מי שמבקש ממני עזרה בש"ב, ולא כל בוקר נפתח במחשבות אובדניות על קיומי האומלל. רק בשני וחמישי.

אבל בקרוב, עומד להתקיים אירוע נורא ואיום, אירוע בעל השפעות אפוקלפיטיות לטווח ארוך, להרס תרבויות בטווח קצר, לחורבן בממדים שלא ניראו כמותם ולנזק נפשי בילתי הפיך לילדה הקטנה מהאינטרנט. אני מדברת כמובן, על האירוע שיכול לשנות את חיי התלמיד הסובל לנצח. אירוע בעל משמעות דתית יוצאת דופן, אשר כל תלמיד השומע את רק את צמד המילים המתארות אותו ומבטו מתמלא ערגה (התופעה מלווה בצהלות וצווחות סטייל גן חיות בשבועות הקודמים לאירוע).

הטיול השנתי.

מדהים כמה כאב יכולות להכיל צמד המילים האלה, טרגדיה יוונית של ממש. מדוע? ובכן, בגלל שאני לומדת בבית ספר מפגר בעיר נידחת, ניתן לנחש שבכל מה שקשור בהזזת תחת בית הספר שלי לא ממש מצטיין. לכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההפתעה שלי כשהתברר לי שהטיול השנתי אכן עומד להתקיים. ולא סתם, אלה גם באילת (ומה שיותר מפתיע, במשך יומיים. כמובטח!). אבל אין מקום לשימחה. בגלל היותי יצור דיפרסי וממורמר להפליא, שיחסיו עם כיתתו גובלים בהחלפת מבטים כשוחים במקרה הטוב ויריות במיקרה הרע (יריות מטאפוריות. לעזעזל, אמא יודעת להגן על האקדח שלה). והיותי... ראה לעיל... לא ממש עוזרת. למען האמת, רוב הסיכויים שיזרקו אותנו באכסניה זולה, ינעלו אותי בחדר שלי, יזרקו את המפתח לבריכה, יחטפו את האוטובוס ויברחו באישון הלילה. וזה רק המורים. אבל מה לעזעזל הפואנטה? אני יכולה פשוט לא ללכת. למעשה, זה מה שתיכננתי מתחילת השנה, מפני שחשדתי שיגררו אותנו לאוהל בדואי ליום שלם, יעמידו אותנו בחום הכבד ויניחו לעור שלנו להתקלף לאיטו, בשעה שהילדים המקומיים קושרים אותנו לעמוד ומבעירים מדורה. אך מתברר שהם החליטו לוותר על המסורת, והשנה יספקו לנו גירסה קלאסית של טיול שנתי לכיתה ו' (כלומר: יחסכו בכסף ולא ישכרו מדריך, יגררו אותנו לצוק מסוכן למטפסים מיומנים טענה שהם "מכירים את הדרך", אחרי שהחליטו שמפני שהמערה החשוכה והטחובה ולמרבה הפלא, המוצלת, לא מצוינת במפה היא גם לא נימצאת שם. ואחרי זה, אני מניחה שהם יגלגלו כמה מאיתנו במדרון ונחזור לאוטובוס, ניזרק באיזו אכסניה זולה [אכסניה שכל קשר בינה ובין כושר לאחסון בני אנוש חיים הוא מקרי בלבד. בדגש על החיים, כי ניראה לי שרוב הסיכויים שמישהו אכן מת שם] בה המזרון חי ותר ממי ששוכב עליו, יפריעו לקטיה לישון ואחרי זה השכמה בשש. וכמובן, בדואים). אבל...הרים. יש לי חיבה מוזרה לטיפוס. לא הייתי רוצה לוותר על הטיול הזה. אני לא בטוחה שתהיה לי עוד הזדמנות, ולפחות כרגע אני לא נעשת צעירה יותר "נשימה עמוקה*.

אז מה אתם אומרים?

קיטיארה.