לאחרונה שמתי את הבלוג 'אנטי אנורקסיה' במועדפים, זה בלוג מאוד מאוד חשוב! נורא לחשוב שיש בנות שמרעיבות את עצמן רק בשביל להיות רזות! יש ילדים רעבים במדינות עולם שלישי שהיו מוכנים לטעום אפילו רק פירור מהאוכל שלהם!
בגלל שהמאבק הזה כל כך חשוב אני אעביר את פוסט השרשרת שהם כתבו בבלוג:
הפרעות אכילה, או בקיצור שאני אשתמש בו בפוסט הזה – ה"א, נחשבות "הסרטן של גיל הנעורים". יותר ויותר בנות מוצאות את עצמן בגיהינום של הפרעות אכילה, ובכל יום ויום מצטרפות אליהן עוד ועוד. דרך היציאה מה"א, קשה הרבה יותר מדרך הכניסה אליה.
לרוב, הראשונות שיודעות על ה"א, הן החברות של אותה נערה שכבר שבוע לא כ"כ אוכלת, או שהקיאה אתמול, כי התחשק לה "לטהר" את עצמה...
ואותן החברות, אל אותן החברות אני פונה.
אתן, אלו שיודעות מה היא עושה, לרוב יכולות להוות את הגורם המכריע בהחלמה של החברה שלכן.
חלקכן אומרות לעצמכן "זה לא רציני, היא תתעשת". אבל חשוב שתבינו, אדם נורמאלי, לא מפתח יום אחד ה"א. היא לא תתעשת. זה ילך ויידרדר.
תעצרו את זה כשזה עוד בהתחלה, אל תמעיטו בערך הדברים שהיא עושה, גם אם הם נמשכים בדיוק יום, יומיים או שבוע.
יש מין קוד בין חברות, קוד הסודיות. אתן תראו את מה שאני עומדת לכתוב, ותגידו שאני מטומטמת, לא חברה אמיתית, לא בשביל שאני אעשה את זה היא סיפרה לי. אבל בכל הנוגע לה"א, אני מבקשת ממכן לוותר על הקוד הזה. אני יודעת על מה אני מדברת.
אין שום דבר שאתן יכולות לעשות.
אתם לא יכולות לדבר איתה, ואתן לא יכולות להרצות לה שעות על כמה שזה רע. זה לא יעזור. אתן לא יכולות למנוע את ההידרדרות שלה לה"א.
הדבר היחיד, שאתן יכולות לעשות, ושיכול להציל את החיים שלה, זה להרים טלפון להורים שלה ולספר להם שהבת שלהם מפתחת ה"א.
קשה לי להסביר לכם כמה זה חשוב שהם יידעו, בייחוד כשהיא עוד בהתחלה. לפני שהיא משתגעת. לפני שהמחשבות החולות והרעב משתלט עליה. כשהיא עוד רק בכניסה לגיהינום, ההורים יכולים להציל אותה. הם יכולים לעשות את מה שאתם לא.
יש לי שתי חברות בעלות ה"א. אני יודעת על זה יותר ממה שבנאדם שאין לו ה"א, צריך לדעת. אני חזרתי על אותה טעות פעמיים. אני לא סיפרתי להורים, עד שזה היה מאוחר מדי. אני האמנתי שהן חכמות מספיק, שאם אני רק אגיד את הדבר הנכון, הן יבינו את הטעות ויוותרו על הגחמה החדשה בחיים שלהן.
אני טעיתי.
אין כזה דבר "הדבר הנכון להגיד". אי אפשר למנוע את זה. אין בי שום ספק היום שאם הייתי מתקשרת להורים שלהן, הן היו יכולות להיות במצב הרבה יותר טוב היום.
אני רוצה לצטט לכם שני קטעים שחולות בה"א כתבו:
"בהתחלה, כשרק התחלתי לפתח ה"א, כל החברות שלי ידעו בדיוק מה קורה איתי, אך כולן שתקו. וכשהן נזכרו לדבר נעשה טיפ טיפה מאוחר מדי.
קל מאוד להבליג מזה, גם כשרואים את זה מול העיניים. ואני יכולה להבין למה כל מי שידעה על זה שתקה.
הן יכלו להגיד לפני, הן יכלו להשאיר אותי שפויה. הן יכלו להרים צלצול אחד מסכן, ולחסוך המון סבל. ואם חושבים על זה, אולי גם מוות.
בטח כשתראו חברה שלכם מדרדרת לתוך דבר כזה, ותדאגו לה, לא ממש תדעו איך לעשות זאת. ואם תרצו להתקשר, בטח תהססו קצת יותר מדי לפני שתעשו זאת. כי הרי 'מה אגיד', ו-'היא תשנא אותי'.
זה לא באמת משנה מה תגידו, העיקר שתעבירו את המסר. ולמען האמת, אני מבטיחה לכם שהחברה שלכם לא תשנא אתכם. היא תעריך אתכם בסופו של דבר.
אני מעריכה את האנשים שהתקשרו לאמא שלי, למרות שהם לא הועילו בכלום, כי הם פשוט נזכרו מאוחר מדי.
אתם יכולים לעשות משהו, אז אני לא מבינה למה בכלל צריך לחשוב פעמיים בשביל לעשות אותו. אין סיבה לחכות. תצילו אותה. "
- - - - - - - - - - - - - - -
"לפעמים אנשים נוטים להמעיט בערכה של הפרעת אכילה. הרי זה בסך הכל אוכל, מה זה כבר יכול לעשות נפשית?
אז זהו, שזה יכול לעשות, והרבה. ויש מספיק מחקרים שיראו את זה. אני לא אתחיל לפרט לכם על זה שהמוח, שלא מקבל מספיק מזון, מתחיל להשתגע ולהתעוות.
אני אספר לכם רק שמי שנכנסת להפרעות אכילה, ללא יוצא מהכלל, מתה נפשית.
היא הופכת לזומבי, עבד של הפרעת האכילה. זה כל מה שיש לה בראש, זו המטרה הכי חשובה שלה בחיים, זה הדבר שהיא מוכנה לעשות הכל כדי להגיע אליו. ולא, היא לא תקשיב. היא לא תחשוב בהגיון. היא ח-ו-ל-ה. וככל שהנערה נמצאת עמוק יותר בהפרעת האכילה, כך המצב נהיה גרוע יותר. כך קשה יותר לצאת מזה.
אם ניגע לרגע בסיפור האישי שלי, אני חושבת שאם הייתי מספרת להורים שלי קודם, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן, ובטח שהרבה מאד קושי. חברות שלי גילו על הפרעת האכילה שלי בערך חודש אחרי שהיא התחילה. ועכשיו? עכשיו אני כבר שנתיים בתוך המחלה. מחפשת את הדרך החוצה.
לפעמים, גם אם היא לא תעז להודות בזה, לא בפניכם ולא בפני עצמה, החברה שלכם תעדיף את הגישה הנוקשה, ושיכריחו אותה לאכול. כי במחשבה בריאה והגיונית- זה יציל לה את החיים. אל תחזרו על הטעויות האלו, תאמינו לנסיון שלנו. זה הדבר היחיד שיוכל לעזור."
תראו, אתן שם שמתמודדות עם החברה מופרעת האכילה שלכן, אני יודעת מה אתן עוברות.
אני מבינה את התסכול, וחוסר האונים. אני יודעת כמה חזק הרצון שלכן לעזור. אני יודעת שכואב גם לכן, במיוחד אם זו חברה קרובה. הפתרון היחיד שאני יכולה להציע לכן, כי אני יודעת שאתן מחפשות אחריו, הוא ליידע את ההורים של אותה ילדה, במידה ואתם יודעים כי הם הורים נורמאליים. נורמאליים זה אומר – יעשו משהו לגבי ה"א של הבת שלהם. אף הורה לא מושלם, וברוב המקרים – בייחוד לא הורים של ילדה בעלת ה"א. אבל הם יכולים לעזור. הם היחידים, עד שהיא תרצה לעזור לעצמה.
קחו את האומץ, ותתקשרו. זו שיחה שאם נעשית בתחילת ה"א, בהחלט יכולה להציל חיים שלמים.
ודבר נוסף וחשוב מאוד - יש הורים שלא משתפים פעולה, או בוחרים לא להאמין, או פשוט לא מטפלים בבעיה.
אל תשפטו אותם, לא קל להתמודד עם המחשבה על זה שהבת או הבן שלך סובלים מהפרעת אכילה.
פנו לגורם חיצוני - יועצת בית הספר, עובדת סוציאלית או קו חם כלשהו, ותעזרו להם. טלפון אחד, פניה אחת, יכולים להציל חיים.
אז לכם, כל אלו שמהצד, כל אלו שגילו לאן החברה שלהם עומדת ליפול, יש לכם מה לעשות. וזה הדבר היחיד שתוכלו לעשות, שיוכל לעזור. עשו זאת. אל תחכו אפילו דקה.
הבלוג עצמו נמצא בקישור הזה: www.AntiAna.co.il כולם להיכנס! זה הבלוג הכי חשוב בישרא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
]