אני מאוהבת בחבר שלי מעל הראש, אבל עדיין אולי אני לא הייתי בוחרת לראות אותו כל יום אם לא הייתי מרגישה את הציפייה הזו מצידו. אולי זה שאני נפגשת איתו בזמן הדל שיש לי מונע לי להקשר באמת לאנשים. ומה אם נפרד? ומה אם נשאר יחד מאתיים שנה, אני לא צריכה חברות?
אני לא מצליחה במבחנים כמו שרציתי, ואולי אני לא אתקבל לתואר שני שזה דיי עצוב.
זה דיי עצוב גם שאני לא יודעת אם אני בכלל באמת רוצה תואר שני או יכולת להתפרנס בכבוד וגם, כבוד. אני לא בטוחה מה הכיוון שלי בכלל.
כלומר, יש אושר, כרגע הוא גלום (רובו) בבן אדם אחד, שגם אני גורמת לו אושר. וזה הדבר הכי מדהים בעולם, הכי מדהים שקרה לי אי פעם. זה קסם וזה פלא ובא לי לנשק אותו בכל נקודה בגוף, בתור פרויקט כזה, וכשאסיים להתחיל שוב.
אבל אולי זה לא מספיק?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
