ריב ראשון

לריב במין צעקות מודעות לעצמן ברחוב ואז כשנסדק הקול להסתובב וללכת, "אז את לא רוצה לא שאבוא אלייך?" , "לא".

ואני מפחדת, אני מפחדת שתהיה גאוותן כמו שאתה. כמו שאתה חותך אנשים מהחיים שלך כשהם לא עומדים בציפיות שלך. אני רוצה להיות מיוחדת, אתה כל הזמן אומר לי שאני מיוחדת, אתה ממש טוב במילים. מיוחדת ויפה ומתאימה לך ואתה אוהב אותי. אבל אולי עכשיו יהיה חור במקום תמונה שלי כי ככה, כי לא הבנתי מספיק, כי פגעתי וכי השמצתי? וכי אני יכולה לחזור רק אם אתנצל ועל תנאי, כמו כל החברים שלך שאתה שופט. אתה ממש טוב במילים ואני לא, אתה חושב שאני קרה או שתקנית או ביישנית אבל אני פשוט שומרת את המילים לרגע הנכון. יש יותר מדי מסננות כי קרו לי דברים לא טובים. אתה לא יודע עליהם, אתה יודע שהם קרו. אמרתי לך פעם, שאורי אמר לי שאני נורא מתוסבכת אבל כנה עם עצמי. שאמרתי לך שהייתה לי תקופה רעה, פעם, כשהייתי קצת שתויה, ושאם הייתי יודעת שתגיע הייתי קצת יותר שמחה. אמרתי גם שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי הרבה מאוד זמן, והתכוונתי.

התכוונתי. אני אוהבת אותך, אבל רבנו ונשארתי שלמה. מה זה אומר? (שאני מעכלת בדיליי או שהרגש הזה הוא הכי מזוקק? או שאני יודעת שזו לא דרמה כזו ונשלים, או שאני יודעת שיש סיכוי שזו כן דרמה כזו ומה זה אומר שאני בסדר?)