אני מאוהבת בחבר שלי מעל הראש, אבל עדיין אולי אני לא הייתי בוחרת לראות אותו כל יום אם לא הייתי מרגישה את הציפייה הזו  מצידו. אולי זה שאני נפגשת איתו בזמן הדל שיש לי מונע לי להקשר באמת לאנשים. ומה אם נפרד? ומה אם נשאר יחד מאתיים שנה, אני לא צריכה חברות?

אני לא מצליחה במבחנים כמו שרציתי, ואולי אני לא אתקבל לתואר שני שזה דיי עצוב.

זה דיי עצוב גם שאני לא יודעת אם אני בכלל באמת רוצה תואר שני או יכולת להתפרנס בכבוד וגם, כבוד. אני לא בטוחה מה הכיוון שלי בכלל.

כלומר, יש אושר, כרגע הוא גלום (רובו) בבן אדם אחד, שגם אני גורמת לו אושר. וזה הדבר הכי מדהים בעולם, הכי מדהים שקרה לי אי פעם. זה קסם וזה פלא ובא לי לנשק אותו בכל נקודה בגוף, בתור פרויקט כזה, וכשאסיים להתחיל שוב.

אבל אולי זה לא מספיק?

אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך

אני אומרת את זה הרבה פעמים, פעם אחת כי זה תופס אותי חזק בקרביים ואני לא מצליחה לנשום ופעם אחת בחוסר בטחון כזה, להאחז לפני שאני נשמטת (תתפוס אותי) ופעם אחת כדי לשמר דברים שאני מרגישה שהולכים לאיבוד

תקופה מעורערת,

אבל אני אוהבת אותך

אוהבת אותך ומגעילה אלייך ומגעילה למי שאני יכולה ובוכה מלא

דברים שאני צריכה לשפר בעצמי

לא לומר ישר לאנשים שנלמד יחד. יותר קל לי ללמוד לבד, צריכה לומר שאתחיל ואם אצליח.

אם כן - לא לקבוע ללמוד יותר מעם אדם אחד / מקסימום שניים למבחן. ורק עם אנשים שאני בוטחת שאוכל ללמוד איתם. אם לא להעליב.

(או, אחרת אני מבריזנית ומלאה שנאה עצמית. וגם ככה יש לי רגשי נחיתות ואני מפחדת מזה שבסוף כולם יבינו שאני לא שווה שומדבר וישנאו אותי. כי יש בי איזה משהו חבוי, שלמדתי להסתיר ולהרגיל שמסתיר שנאה וזלזול. ובמוקדם או במאוחר הוא יתגלה, אפילו לך)