יורד גשם. אני לבד. קר לי ואין מי שיחמם אותי. אני כבר לא זוכרת מתי היה...

הלב הוא שריר. אם לא משתמשים בו, הוא מתנוון, ושלי כבר שכח איך לתפקד. כל פעם שאני מנסה לגרום לו לחזור לעבודה הוא נתפס וכאוב לי עוד הרבה ימים אחר כך. מזכיר את כמות הזמן שלא עשיתי בו שימוש. ת'אמת שנוח לי לא להשתמש בו. אין לי זמן להסתובב עם שריר תפוס. זה סתם כואב ומעיק, יותר מהרגיל. אז למה?

והנה. אני לא משתמשת בו. ואני לבד וקר לי. ויורד גשם. והדבר היחיד שמחמם אותי זאת הדמעה שזולגת עכשיו מעייני. היא חמה ומלטפת. נעימה ורטובה. מזכרת מן הלב שפעם עוד נהג לתפקד איכשהו.

היא זולגת מלחיי ומתרסקת על הקרקע.

ושוב אני לבד. 

יעל.