אולי אפילו פלצני, מפגר, אבל -
להסתכל על הזריחה, זה הדבר האהוב עליי בכל העולם.
בין אם זה בקיץ, שאני מסתכלת עליה דרך החלון, עטופה בסדין בלבד, וגבר מחבק אותי מאחורה,
ויש רוח נעימה שעוברת על הפנים של שנינו ויש הרגשה של אושר נאיבי ופשוט,
בין אם זה בחורף, שהחדרים בבית נצבעים בכחול עמוק, וכולם עדיין ישנים ולא צריך לפתוח את החלון -
כדי לדעת שבוקר, וקר בחוץ, ויום חדש בחוץ.
ואני מנסה לעורר מזכרוני את ברכת השמש שלמדתי לפני 3-4 שנים, ואני משחזרת אותה בחדר שלי,
כשלאט לאט הוא מתמלא כחול, בבוקר חדש, יום חדש,
נקי, טהור,
מכל מה שקרה אתמול. ושלשום. ולפני.
ואני נשכבת במיטה ומנסה להרגיע את הגוף מכל מה שעבר עליו בשבועיים שלושה האחרונים,
אבל למרות היופי שבזריחה, אני לא מצליחה להתעודד ונשארת במצב רוח השקוע הזה, בדיכאון הלא ברור הזה,
שלא מצליח לצאת ממני, למרות הכל.
רק לעבור את היום הזה, את הסופש הזה, את החודש הזה, את השנה הזאת.
את הבחור הזה (?)
מה הולך איתי בכלל.. ?
- אוריאן.
וכן, תשתי הרבה קפה, ותה, כל דרך שהיא שתכניס לך קפאין לגוף
ותבלעי כדורים שממריצים אותך לכל היום
ומונעים ממך לקרוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
