אני מוצאת את עצמי במיטה אחרי שכמעט יומיים לא ראיתי אותך , וקשה לי, אני .. אני לא מחזיקה את עצמי.

אני מרגישה חלשה, כאילו בקושי הולכת

ואני מרגישה שההרגשה הזאת - היא אשליה.

יש לי כאב ראש מטורף, ואני חושבת שאני לא אצליח להרדם בלילה.

ואני פוחדת מזה, כי יש לי הרבה דברים לעשות מחר, ואני עובדת מחר. ויש לי פילאטיס מחר.

והפילאטיס מזכיר לי .. מזכיר לי את היום שהייתי בשיעור ההוא, עם איגור. והוא קרע לי את הצורה

וכשהגעתי הביתה התקשרתי אלייך, כי קבענו לצאת למסעדה

ואז אמרת שאתה עייף, ואתה לא יודע מה לעשות, אם שנצא, או שתשאר לישון,

ואמרתי לך, עדיף שתשאר לישון, זה בסדר, עדיף שתישן . שלא תנהג עייף,

ו.. איפה שהוא שם גם שיכנעתי את עצמי,

שכנעתי את עצמי ש.. שזה בסדר, ש.. שזה נורמלי, שאתה באמת צריך לישון

אבל, קצת התאכזבתי ..

אבל זה לא באשמתך, ואני אומרת לעצמי את זה כל הזמן

וזה נכון, זה באמת לא אתה ..

אולי זאת האובססיביות יתר שלי

לא לראות אותך יומיים ואני מתחרפנת ..

ואני מתקשרת אלייך ואתה נשמע כל כך רגוע , כל כך .. לא יודעת.

כאילו כלום לא קרה .. כאילו רק עכשיו ראית אותי,

או שפשוט .. פחות אכפת לך

אולי זה פחות קשה לך .

ואני חושבת, אולי זה בכלל הגלולות שגורמות לי לשבת כל היום בבית ולבכות שלא ראיתי אותך?

אני לא מצליחה לתפקד !

וכשדיברנו אחר הצהריים, כתבת לי "אולי אני אבוא בערב" , יש משחק חשוב הערב ...

ואמרתי לעצמי - אל תקבעי משהו אחר, אל תצאי לשום מקום, שלא תפספסי את הרגע, שאולי תוכלי לראות אותו.

שלא יקרה מצב שהוא יחשוב שאת מבריזה לו

כמו שקרה אז במילואים הקודמים שהלכתי לשבת עם יובל, ואז בדיוק כשהגיעה הפיצה שהזמננו, אסף מתקשר ואומר שהוא בהוד השרון

ואז אני בדילמה, ואני אומרת סליחה, ואני יוצאת ויורדת למטה במעלית, ואסף מחכה לי בחוץ בחולצה שחורה ומכנסיים בצבע ירוק זית, מדי צבא ..

או בלילה ההוא שהוא עשה סגירה בעבודה ואני הלכתי עם החבר'ה לאכול פיצה בכפר סבא .. והוא חיכה לי, אני כבר לא זוכרת מה קרה שם.

אני רק זוכרת שהוא כעס, שהברזתי לו, או לפחות ככה הרגשתי. והוא בא לאסוף אותי מכפר סבא ואמר שהוא לא כועס, שהוא מאוכזב, משהו כזה.

ואני עולה במדרגות היום, אחרי שכבר עשיתי שעווה בכל חלק בגוף, אחרי שסידרתי גבות, ואת הארון ואת החדר וראיתי כבר 2 סרטים

ו... אני חושבת לעצמי "אין לי חברים"

ולמה אין לי חברים? יש לי חברים

אבל .. אני לא שומרת על קשר, כי עם חלק מהם אני לא רוצה לשמור על קשר

ואלה שכן ... אני פשוט בורחת כי אני פוחדת, פוחדת להפגש עם חברה ולפספס את הרגע של להיות עם אסף .

אז אני כל היום בבית, מחכה לו, שירד מההר הזה באלפי מנשה, שיבוא להגיד לי לילה טוב, שיגיד לי שהוא אוהב אותי ויסחוף אותי אל העננים.

והרגע הזה לא מגיע, פשוט לא מגיע.

אחרי המשחק אתה מתקשר אליי ואומר לי שבית"ר לא ניצחו.

ואני שואלת, "איך היה המשחק חוץ מזה?" ואתה סתם עונה תשובה סתמית.

והרוב שתיקה, ואני חושבת על השתיקה, וכמה אני שונאת לדבר בטלפון, ובעיקר בלילה, כשאני לא רוצה להעיר אף אחד.

ואתה מתעצבן ואומר "תפסיקי למלמל ! אני לא מבין כלום !"

וכל מילה שאני אומרת אני מקרבת את השפה שלי אל הפלאפון כדי שתשמע ולא תתעצבן .

ואתה אומר "מה ? מה ? מה? אני לא מבין ! אני לא שומע ! דברי ברור !"

ואני מרגישה כל כך לבד .. ואתה אומר שאתה עייף, אבל לא עייף, ושאתה משתגע כבר מלהיות בבית

אתה ממלמל משהו על זה שאתה יוצא לטיול עם זינה (הכלבה), שתיקה.

אני אומרת "טוב ... נראה לי שאני אלך לישון "

ואז "טוב .. אני אוהב אותך"

"אני אוהבת אותך "  - זה הרגע שבו הדמעות מתחילות לעלות לי כבר ... מגיעות לעיניים ואז -

"ביי בנתיים" 

"ביי"

אני מנתקת, ופורצת בבכי.

אני רוצה שתהיה כאן ותחבק אותי כשאני בוכה, שתגיד שאתה פה בשבילי

שתקח את האוטו ותבוא רק כדי להגיד לי לילה טוב .. כמו שאני רציתי לעשות היום, ופשוט לא היה לי אוטו.

פה נגמרת לי החבילת טישו.

ולפעמים .. אני מרגישה ש.. שאני רוצה שתשקיע יותר, שתתן לי יותר. ש ... לא יודעת, שתעשה את המאמצים שאני עושה כדי לראות אותך

לפעמים זה נראה שלי יותר קשה מלך. אני מרגישה כמו חברה אובססיבית מטורפת ..

לפעמים אני רוצה שתפתיע אותי, תבוא באמצע הלילה להגיד לי שאתה אוהב אותי

שפתאום תביא לי פרחים, בלי שאני אצטרך לרמוז לך על זה..

יכול להיות שאני פשוט חיה באגדה, שאני עדיין ילדה, שאני עוד לא מבינה.

שהחמש שנים הפרש האלה - הן כן משהו רציני.

יכול להיות שאני עדיין לא מבינה מה זה מערכת יחסים..

אבל .. אני רוצה קצת צומי, אני רוצה .. לא יודעת.

שתכתוב לי מכתבים כמו פעם

שתכתוב לי שירים

שתתרגש ממני

שתחייך כשאתה רואה אותי בבוקר ..

שתעשה מאמץ לראות אותי.

אני מרגישה אבודה בין כל הדמעות האלה..

ועכשיו אין לי מי שינגב אותן..

אני מרגישה לגמרי לבד, ואני צריכה את החיבוק שלך.

אני לא יכולה לחיות בלעדייך

ואני לא יודעת מה לעשות לגבי זה.

אני כל כך צריכה עזרה, ובדיוק כשהפסיכולוגית שלי חולה.

ואני צריכה את אמא שלי .. בדיוק כשהיא בחו"ל

ואני צריכה אותך, בדיוק כשאתה יוצא לטיול עם זינה, כל כך רחוק ממני.

אני מרגישה לגמרי לבד, וכל מה שאני רוצה זה חיבוק ממך

ושתגיד לי באמת שאתה אוהב אותי.

אני אבודה

ולבד

ו ... לא יודעת.

כל כך רציתי שיהיה לי מישהו, והוא נראה הבחור המושלם,

ופתאום כשזה בהווה, קשה לי ואני מרגישה שהכל מסובך ולא פשוט בכלל..

אני מותשת לחלוטין, אני צריכה חופש

איבדתי את עצמי, את האני שלי.

אני כבר לא אני .. אני .. אני לא יודעת כבר מה אני ומי אני .

עריכה -

ועכשיו אנחנו מדברים ואני מחייכת מול המסך כמו איזה מפגרת .. נו מה, נשים .

אנחנו מתאהבות כמו מפגרות .. ואין מה לעשות, אני כמו מפגרת מאוהבת .

אחרי הכל, הוא בסדר. זה לא אשמתו

אני פשוט כל כך פרנואידית ואובססיבית