מכירים את החופש הזה, שאוטוטו נגמר, שעוד יש תחושה של עוד, שמחר לא תקום ב6, עוד לפני הזריחה?

מכירים את זה שפתאום, מחלחל בכם איזה דיכאון, איזו שממה באמצע הגוף - של ריק כזה, מבאס, ואתה אומר לעצמך -

"אוי, דיכאון.

שוב חזרת לבקר אצלי".

ואתם יושבים, בסלון, ומחכים שיגיע יום שישי ויציל אתכם?

מחכים שיגיעו תוצאות הבדיקות וישחררו אתכם משמירות נוראיות?

מחכים שיגיע ה24 לאוגוסט 2012?

ושום דבר לא זז.

וכל יום נראה כמו נצח.

וזה לא נקלט שעברה רק חצי שנה במקום הארור הזה,

שנהיה גרוע מיום ליום.

אוי, דיכאון.

שוב חזרת לבקר אצלי.

מתי תלך?