אני רואה אותו כל יום , כבר שנה שאני מנסה לראות את השמש האמיתית ולא רק את קרניה או את השתקפותה על הקרקע , משתדלת לקטוף רק פרחים יפים שמלאים בצוף מתוק. ואני עוברת בשביל מלא פרצופים מחייכים ומגלה ביניהם גם כמה עצובים. הם חולים.
חולים במחלת האכזבה , ניגבתי להם את דמעות האכזבה ונדבקתי גם אני , במחלה. מאותו היום נשארתי מאוכזבת לכל אורך חיי , משתדלת לחייך חיוך צבוע - בכל זאת ריקני. והתמוטטתי לרגליה , מנסה לקום אך ללא הצלחה וכולם מנסים להרים את ראשי כדי שאוכל לראות במו עיניי את השמש , קמתי וראיתי אותה לשבריר שנייה והתמוטטתי כליל , לא הצלחתי לפקוח את עיניי וגשם ירד והרטיב את כל כולי , שטף את כל הלכלוך המצטבר והחליף אותו באחר , התערבב עם דמעותיי שזלגו באיטיות ובחמימות על פניי העייפות.
הוא בא אליי , רק הוא הצליח להקים אותי , רק הוא הצליח לייבש את בגדיי הרטובים ואת כל כולי , רק הוא הצליח לייבש את דמעותיי. בכיתי שוב , הפעם לא מאכזבה , אלא מהאהבה.
הוא עבר איתי חצי הדרך בחזרה וגם הפעם רץ למקום שממנו בא , ידעתי שלעולם לא יחזור , נותרתי בודדה.
מכאן הבנתי שמחלת האכזבה לא נוטשת לעולם , תמיד כאן ותישאר לעד. עד שהוא יבוא ויצעד איתי את כל הדרך הלאה ולא את הדרך חזרה.
חיכיתי , אני מחכה עד היום וכנראה שאמשיך לחכות כל חיי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-the little mermaid-
