הפעם האחרונה שעידכנתי את הבלוג הייתה בדיוק לפני שנה.ובדיוק לפני שנה הייתי כמו כל אחת מכן.השאיפה היחידה שלי הייתה לרזון,למשקל הנמוך,למראה הדקיק ו"העדין" הזה.היום המצב שונה.ואני מבקשת מכל אחת מן המבקרות והרשומות אצלי בטבעת לקרוא את הפוסט הזה.
הפוסט הזה נושא חשיבות רבה ומטרה אחת ברורה-לבשר לכן שקימיים חיים מעבר לאנה,מעבר למיה ומעבר למוות הפנימי שכל אחת מכן מכירה כל כך מקרוב.
כשאת קמה בבוקר,את ממהרת לשירותים כדי להטיל את מימייך.לאחר מכן את עומדת על המשקל.התגובה שלך שונה.במידה והורדת, היום שלך מלא השראה לא לאכול,להמשיך את הצום ולהעסיק את עצמך כמה שיותר.את מחפשת לך עיסוק ומתכננת כל צעד שלך בכוונה לפספס כל אפשרות למפגש עם ארוחה.במידה ועלית או נשארת באותו משקל,היום שלך ייראה דומה רק תחושת הכישלון לא תעזוב אותך.
ובכלל,החיים בהם מעורבת הפרעת אכילה,בואו נודה הם לא חיים אמיתיים,מלאים או מאושרים באף אחת מהבחינות.החיוך האמיתי שלך נחשף רק לאחר שאת רואה ק"ג אחד פחות?את נהנית מתחשות רעב?את סובלת כי אכלת פרוסה קטנה של לחם?את מקיאה את הנשמה אחרי שאכלת?את באמת מאושרת?אם את אומרת כן,לפני שנה הייתי מסכימה איתך.היום,אני אגיד לך את ההפוך-את לא מאושרת,את חיה חיים באיפוק,בפחד,באובססיה,תחת איום,תחת ביקרות עצמית בתוך בור של כישלון.את מתעבת את עצמך,את לא מסוגלת להסתכל על עצמך.את כ"כ שונאת את עצמך.אני אגיד לך כבר עכשיו את יכולה להפסיק להרעיב את עצמך למוות-כי את כבר מתה.
זה משחק שהמנצח הוא לא המגיע לקו הסיום אלא הפורש באמצע.אני לא אדבר על גורמים חיצוניים כי זהו נושא בפני עצמו.אני למדתי להתרכז בי,בגוף שלי,לא להסתכל לצדדים.למדתי להוקיר את הגוף שלי,לכבד אותו.נכון אף פעם לא שקלתי 60.תמיד הייתי 50 וקצת.קילו פה קילו שם.הבנות שיוצאות מגדר הנורמה-אימונים.זה דבר שהוא מהנה מכל כך הרבה בחינות.זה נותן המון מוטיבציה,המון מרץ,כוח,הרגשה שאת עושה משהו,תחושה שאת מתחזקת.ואין צורך להגזים ולהגיע למשקל 45.בתור בחורה,אישה את צריכה להבין שגוף נשי הוא סובב סביב הקימורים,החזה,הישבן,הרגליים.אני לא מדברת על תשומת לב מגברים,כי גבר יאהב אותך בכל מצב,בין אם תשקלי 80 או 50.הכל סובב סביבך.
אני לא אגיד,אם את שמנה תלכי להתאמן במקום להרעיב את עצמך.לא.כי אני מבינה שלא מדובר בעצלנות.מדובר במחלה,בהתמכרות,חוסר יכולת להפסיק.את מרגישה שאת קשורה להפרעה,מכורה לה,והיציאה מהמצב נראית בלתי אפשרית ולא ניתנת לשיקול.ולגבי השמנה-אף אחת מכן לא שמנה,מעטות אלה שהן מלאות.לפני שנה הייתי חושבת בדיוק כמוכן.לפני שנה הייתי אומרת על עצמי שאני שמנה כשהמשקל שלי עמד על 52.
אני לא אומרת לך להפסיק.כי נאמר לך כבר בכל דרך אפשרית.אני רק אומרת לך לחשוב שאם איפשהו נשאר בך טיפה של הערכה עצמית וביטחון עצמי-תחשבי שוב לפני שאת נמנעת מארוחת ערב,לפני שאת דוחפת אצבע לגרון ו"מטהרת את גופך","המזבח",האם זה באמת שווה?
סבלתי 3 וחצי שנים,הייתי בולימית 3וחצי שנים, אני אומרת לך שלא זה לא שווה.ויש חיים מעבר לאנורקסיה,מעבר לבולימיה,מעבר לשאיפה למשקל נמוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
