אני אוהב את המוטל הזה. הוא נקי מספיק כדי שאביא לשם את הבחורות שלי, אבל גם דיסקרטי מספיק כדי לא להביך אותן בפומבי.
בכל זאת, אני לא רוצה לגרום להן לפקפק ביכולת שלי לשלוט בהן.
אם אני רוצה להביך אותן - זה יהיה בתנאים שלי.
בזמן שלי.
כשנכנסתי, שאלתי את רוברט, פקיד הקבלה, אם היא הגיע.
הוא מיד ידע למה ומי הכוונה, ובדק ברישומים.
"יש לי פה הזמנה, אבל אף אחד עוד לא דרש את המפתח", אמר בחיוך.
הוא ידע מה הולך לקרות.
"ככה... הא.." אמרתי.
לא רק שהיא חוצפנית, היא כנראה לא למדה להקשיב טוב להוראות...
לא משנה. היא תלמד.
אני אוהב אותן ככה.
אני אוהב לשבור את החוצפה שלהן.
לחנך אותן.
"תן לי בבקשה נייר ועט" ביקשתי מרוברט.
"מיס רוד היקרה.
אני רואה שעדיין לא למדת לציית להוראות.
אני אתן לך הזדמנות לחפות על האיחור. אני אחזור עוד עשרים דקות, וכשאחזור, אני רוצה לראות אותך על המיטה שאת יושבת עליה כעת, בעיניים עצומות, אחרי שציחצחת את השיניים שלך ושטפת את פנייך מהתשלום לרוברט על החדר.
פול."
הנחתי את הפתק על השידה ליד המיטה, נעלתי את הדלת מאחוריי, והחזרתי לרוברט את המפתח.
"תקבל את התשלום שלך עוד מעט" אמרתי לו.
הוא חייך חיוך מרושע, וחזר לקרוא את העיתון שלו.
יצאתי מהמוטל אל החנות בפינת הרחוב, והמתנתי לראות אותה מגיעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
