זכוכיות

אהוב שלי,

שנים אני מתנסה להתגבר, אני מנסה להתקרב אלייך אבל אתה לא שם. נפגשנו לאחרונה לפני שלוש שנים, ניסיתי לסגור מעגל או לפתוח אחד חדש, אלוהים רק יודע שבעיקר הצלחתי להסתבך עוד יותר.

אתה בכל מקום, אתה בחלומות שלי, כשאני נוסעת באוטו, כאילו מבקר אותי ומזכיר לי שאתה נמצא אי שם ושלא אעיז לשכוח אותך ולהמשיך הלאה.

ניסיתי כמה פעמים לעשות מעשה, ניסיתי לצאת  עם גברים אחרים, למצוא מישהו שימחק את הנוכחות הכך כך מוחשית שלך בחיי, למרות ששנים אתה כבר לא כאן.

אף אחד לא גרם לי להרגיש נחשקת כפי שעשית אתה. אני כמו אסירה שלך, ואתה... בכלל לא יודע. ואם היית יודע, היית מנצל את זה. לפעמים אני מתפללת לאלוהים שיתן לי עוד פעם אחת איתך- שתחזור רק לעוד חיבוק אחד, לעוד שיחה מלטפת, רק אתה הרגשת אותי באמת וקרוב. אני מתגעגעת לנשימה שלך, לצחוק, למגע, לחיבוק החזק שנתן לי תחושת הגנה.

היו ביננו כל כך הרבה פערים, ואולי מראש לא היה לנו סיכוי, ואני, רק פתיה המאמינה שאפשר להתגבר על הכל אם באמת ובתמים אוהבים.

השנים שהפרידו ביננו, המעמד המשפחתי, הכלכלי, הרצון שלי להתחייבות  והרצון שלך להרפתקאה,הכל התערבב והיום אני כבר לא יודעת.  אם תבוא היום - עכשיו, אני אחבק ואנשק, אבל אינני יודעת מה הלאה, אני מפחדת ששוב תעלם, ואני לא אעמוד בזה עוד פעם.

אתמול הכרתי מישהו חמוד, במהלך השיחה שלנו הבנתי שאין לנו סיכוי, אבל אני אנסה, אני חייבת לנסות. אני מפחדת להתעורר יום אחד לבד, ללא ילדים וללא גבר לצידי. אני יודעת שלוותר על כל אלו תהיה פשרה הרת אסון. אבל

 לוותר על הסיכוי שאי פעם אנחנו נהיה ביחד נוראי לא פחות, כמו לוותר על אהבת אמת.