ונפלתי לארץ בשקט.. עצמתי עיני, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת מכל כאביי, מכל בדידותי..

אני קוראת את שהעלתי פה על הכתב ולא מאמינה שזו אני.

תהום הנשיה של תקופת התבגרותי נפרשת לפניי.

אז לכל אותם שדאגו, וגם לאלה שלא, אני הרבה יותר מבסדר עכשיו.

אני אני באמת.

כל כך הרבה השארתי שם מאחור.

הכעסים נשרו מעליי.

מדהים איך הזמן עושה את שלו.

לא נשארים צעירים לנצח, וחיי נפשי.. מזל שכך(:

תודה לבורא עולם.

להית'!