לא באנו להנות

אני לא מבינה מה קורה (או קרה). אני רגילה למריבות שבלוניות באופן יחסי: מסבירים לי מה לא בסדר, אני אומרת שאני מצטערת ואנסה לשפר, מברכת על מזלי הטוב שלא זרקו אותי וממשיכה הלאה.

זכורה לי גם פעם בה אני תרמתי ביקורת משלי, משהו לגבי כלים וכביסה, ואמרו לי שינסו להשתפר ולהשתנות, ואני חשבתי לעצמי "איזה קטע,עכשיו אני בסדר והיא לא, והיא מודה בזה". אין הרבה מריבות. שיחות שאני צודקת בהן, אני נוצרת אותן אחת אחת.

קניתי לה מתנה השבוע, משהו קצת אחר - לא עוד שטות. חשבתי לספר את הסיפור המלא של זה אבל אני מגלה שזה ממש מרגיז אותי לשחזר את זה. אני רק יכולה לומר שהזעקתי את אמא שלי ואחותי הקטנה כדי שיעזרו לי לבחור, וזה לא רגיל מבחינתי.ואז משהו התפקשש שם, משהו ברגע שנכנסתי הביתה אחרי טיול של שעתיים בקניון והתרגשות גדולה, ורגע הכניסה הזה לא היה מתוזמן כל כך טוב איתה, או יותר נכון עם היום הרע שלה בעבודה או מצב הרוח או משהו.

לא באשמתי , יש לציין, "לא נגענו". לא משהו שצפיתי מראש. אז משהו לא הסתדר שם, ועם כל ההבנה העניינית של זה, מאחר ועבר עלינו יום שונה לחלוטין, היה לי קשה להעביר את זה הלאה. אז הלכתי לישון, שזו הצורה הכי יעילה להעביר דברים כאלו, בלי להיכנע לתכתיבים הסטריים (נשיים) כדוגמת את לא אוהבת אותי יותר או אני הולכת הביתה. כי כבר הייתי בבית, וגם היא, וזה אותו המקום מזה זמן מה.

אולי התחלתי כאן כדור שלג. הוא התעצם למריבה ובכי והרבה דברים שאינם מנת חלקנו בימים כתיקונם. רוצה לומר- אני לא מכירה אותנו שם. ועברנו את זה פחות או יותר עם קצת משקעים פה ושם, לא משהו חריג מדי.

* חריג מדי - "לא נאה לך- תלכ"י.

**חריג מדי 2 - "לא נאה לי - תלכי"

ואז הגיעה האקסית שלי.

* יש לי הרבה אקסיות מסתובבות, אבל אחת פעילה מאוד באיזורנו.

זה לא מדויק לומר שהיא פתאום הגיעה-  היא הייתה שם תמיד במינון כזה או אחר, רוצה בחברתנו, מלאת אמרות חסרות טקט כרימון, משועממת או נזקקת, מחבלת ומפרגנת, לא קרובה מדי אבל קיימת, אקסית טיפוסית. אבל זו האקסית שעולה אצלנו בשיחות ובמריבות, זאת שמצננים את המפגשים איתה, מורידים את המינון, אבל לא מעיפים לפח. יש לי הרבה דרשות ותיאוריות לגבי למה ככה, למה זה בריא ולמה אני עוד שומעת ממנה, ושומרת איתה על קשר, אבל כרגע אקצר ואומר שזו בחירה שלי, ולא של הנסיבות.

יש לי ימים שאני יותר רגישה לגבי העסק הזה, השבוע הייתי קצת פחות. זה לחלוטין מושפע משיווי המשקל ביננו- ככל שאני נמצאת בתקופה יותר טובה עם מישהי- שברור שדברים זורמים בכיוון הנכון, כך אני פחות דרוכה ורגישה.

כן, אז חטאתי באימרה לא רגישה לגביה. אני לא יודעת איך לנסח את זה אחרת. אני מבינה את הנושא הזה כי אקסית זה אקסית וזה תמיד מקור לכעס וליגון, אבל זה מרגיז אותי. ואולי גם את זה עברנו- קרטענו, תוך שכנועים גדולים שתספר לי מה קורה איתה, שתגיד מה עשיתי.

ואז הגיע יום שישי ושוב היה משהו. ואז הגיע יום שבת, ושוב, ואז כבר הרגשתי צורך לעשות "חבר את כל הנקודות".

אני לא רואה עכשיו, לא מבינה מה קורה, ולמה צריך לריב. מה זה מאזן או מפר ולמה.

את אומרת שאת מרגישה שאת מחבלת. אני מבינה את זה , זה היה משלח היד שלי תקופה לא מבוטלת, החבלנות  הזו. ותמיד רציתי ללכת, זה מה שעמד מאחורי זה. אי לא מבינה איך זה מתיישב עם כל השאר. בשעות האחרונות חשבתי לעצמי שאולי כבר חיבלת, אולי כבר עשית משהו שיושב לך על המצפון ועכשיו הוא יותא בצורה כזו.

והיום אני כבר לא רוצה לחבל. נמאס לי. חשבתי שהגעתי לנחלה אחרת.

אולי אני לא עושה משהו טוב, עם כל אהבה הזו אנחנו אנשים שונים שצריכים דברים שונים, אני לא יודעת לאהוב אחרת.

משהו בי גורם לך להיות חסרת בטחון- הייתי רוצה לדעת מה זה.

אני שונאת להיות כל כך חסרת אונים, כאילו כל מה שאני מנסה לעשות כאן ממש לא עובד ואני לא מצליחה לתקן משהו שלא ברור לי מתי שברתי אותו.

שמישהו יעשה ריסטרט לשבוע שעבר, אני כבר אסתנכרן.

הבטחתי היום את המקרר של לידיד מהעבודה. זה צעד משמעותי בזוגיות שלי.

עכשיו כשנכנסים אלינו למטבח נתקלים בתצוגה מרשימה של מכשירי חשמל, כשגולת הכותרת שלה היא זוג מקררים שעומדים במרכזו. אני חושבת שזוג ברווזים מנדרינים הם סמל לרומנטיקה, אבל מקררים ממש לא מיצרים את אותו האימפקט.

היא הביאה איתה מקרר גדול חדש ויפה. עד עכשיו הייתה לי בלעדיות על מוצרי החשמל בבית- טוסטר אובן, מגבר, תנורי חימום,טלוויזיה.. תכולת דירה של מישהו שחי לבד כבר כמה שנים. קיבלתי בשמחה את כל הספרים והדיסקים שהגיעו איתה במאות, התפעלתי מאוסף הבובות הדובים ושאר מיני ירקות, ואפילו נתתי לה את כל המגרות בארון שיהיה לה מקום לנעליים שלה.

ואין לי מה להגיד , המקרר שלה אכן גדול יותר וטוב יותר, ומקרר זה לא טלוויזיה, אי אפשר לשמור אחד ,"פייר" בארון.

ואז הגיעה השאלה הבלתי נמנעת,  קרי "ומה יקרה אם ניפרד?"

אני לא יודעת כמה אנשים אכן שומרים תוכנית ב' במגירה לכל מיני מקרים של פרידות אובדן כושר עבודה, או מצבי חירום אחרים.  אני לא מאלו. לי יש תוכנית א' בלבד שכוללות את כל התרחישים הפסימיים האפשריים. תוכנית ב' שלי מטפלת באירועים משמחים, והיא די פשוטה – כשנגיע לשם נתמודד.

• אני חייבת לומר שלא יצא לי להפעיל את תוכנית ב' כל כך הרבה פעמים.

 אז מעיפים את המקרר. הייתי רוצה לומר שלא ישבתי וחישבתי את העלויות של הפרידה האפשרית א אי פעם תתרחש אבל זה לא יהיה מדויק. העלמתי עין מהטוסטר שלי שהועף (במילא הוא מקצר), ומהטלוויזיה (כי שלה גדולה יותר ושלי היה מקום בארון), ובסך הכל מצאתי שאני אצליח להתמודד עם זה. אבל המקרר הרג אותי. כאן הייתי צריכה להסתמך על העובדה שיש סיכוי שנישאר יחד.

אני אסביר: זה כמו שמישהו  יבקש מכם לזרוק 3000 שקל לפח כי לו יש את הכסף הזה ותוכלו להשתמש בו.  מתי תזרקו את הכסף או- למה בעצם.

אולי הגיע הזמן ליוזמה חדשה- מחסן של רווקים שנכנסו לזוגיות,שאפשר להשאיר שם ציוד לתקופה לא מוגבלת ולקבל  אותו בחזרה ברגע שמוכיחים רווקות חוזרת. 

אבל את המקרר שלי אני בכל זאת מוסרת, ומודה בפני עצמי אולי לראשונה שיש סיכוי שעדיין יהיה לי מקום לשמור בו את החלב למרות הכל.

לא רע.

היי מותק,

את שואלת אותי למה אף אחד לא נכנס אלינו לבלוג.

אני חושבת שזה בדיוק מהסיבה שגברים נאנחים מול משחק כדורגל כשהחברה שלהם מתחילה לעשות איתם שיחות יחסינו לאן. היא עושה את זה כי משעמם לה, היא לא מבינה שככה גברים מפרמטים לעצמם את המוח כדי לפנות מקום לדברים החשובים באמת (פורנו, עוד כדורגל, עוד פורנו - ובמקרים חריגים גם לכל כתבי מרסל פרוסט). הם, מצידם, נאנחים כי שיחות יחסינו לאן לא מעניינות אותם. "כמה אפשר לטחון את אותו הדבר?" שואל את עצמו הגבר הממוצע במרירות כשזו שלידו מזכירה לו שמהבוקר הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה, ומנסה להזכר בדבר הקודם שסתם לה את הפה. בדרך כלל הוא משתמש בדרך הזולה והנחותה מכולן: "אני אוהב אותך, מותק", הוא אומר, לא מבין שבזה הוא פתח חזית חדשה שלמה, ואת זה רק בחורות יבינו.

אז הבלוג שלנו הוא שיחת יחסינו לאן מתמשכת, וסופה למשוך אליה רק בחורות משועממות וגברים שהם מקרים חריגים (עייני ערך כתבי מרסל פרוסט בפסקה הקודמת).

ולענין שיחות יחסינו לאן -

אחרי הימים האחרונים, אני מגלה שאני מרגישה שעברנו איזו משוכה לא נראית שניצבה אי שם בדרך. משהו שלא הצלחתי לראות מהנקודה הקודמת בה השקפנו על הנוף, ועכשיו במבט לאחור אני רואה. לא יכולה להגדיר אותה במילים פשוטות אלא רק בגיבובי דימויים, אז אני מייד מוותרת עליהם (שלא כהרגלי) ורק כותבת את זה בפשטות - משהו התמוסס, התרכך. וזה די מגניב.

לפני שעברתי למרכז, חיי הלילה שלי סבלו משני דברים: מקומות בילוי משעממים ובת זוג שלא ממש אהבה לצאת לבלות. אני מתחילה לחוש תסכול מסויים מהתגלית של הזמן האחרון, בה מסתבר כי הישיבה במקומות שונים לצורך שתיית אלכוהול לא משנה את אופי העניין. דהיינו, לא משנה אם אני יושבת בבאר A או בבאר B, יוצא שאני עושה תמיד את אותו הדבר. גם גיוון תפריט האלכוהול מסתבר כלא ממצה, ובסך הכל ניתן לומר שעכשיו אני בדרך לגיהנום השעמום מן הבחינה הזו.

אם היו לנו קוראים בבלוג, הייתי יוצאת בקריאה נרגשת להמלצות על מקומות קצת יותר מעניינים בעיר החטאים. מאחר והיה לנו רק קורא אחד (וגם אותו הברחנו), אני בוחרת רק להותיר פה את דכדוכי ועוגמת הנפש שלי.

נקודת אור אחת - נפתח באר חדש ללסביות בשם פאם פאטאל, מרחק הליכה מהמינרווה. מי ייתן וישרוד את הקהל האכזרי שלו הוא מיועד, אמן.

ועכשיו, הביתה.