טוב, אז זו לא בדיוק התחושה שלי, אבל זה בערך מבטא את התחושות שהיו לי עד היום בנוגע למיכל, שלא מזמן הורידה ממני את החסימה במסנג'ר בפתאומיות. אחרי שכבר הספקתי לשכוח ממנה ולחיות את החיים שלי ולחשוב שלעולם כבר לא נהיה שוב ידידים טובים, פתאום היא מופיעה ומדברת איתי.

כמובן שעם כל ההפתעה שבזה, הייתי די שמח לחזור לדבר איתה, להתעניין ולשמוע מה קורה איתה, לספר לה מה קורה איתי, לראות לאן החיים שלנו התגלגלו מאז היום שהיא החליטה לנתק קשר. דיברנו כאילו כלום לא קרה <עכשיו אני מבין בערך על מה את מדברת, סתיו>. אבל עדיין, הייתה לי עדיין תחושה כזאת של בלבול, של לאן הדיבורים האלו מובילים, האם זה אמיתי, האם זה סתם דיבורים אינטרנטיים רגילים של אנשים שברור להם שהם לא הולכים להיפגש...

אחרי החצי שנה, אולי שנה, שבה רדפתי אחריה וניסיתי לחזור ולהיות שוב חבר טוב שלה, אז כבר זהו, הצלחתי לצאת מזה ולא לחשוב על זה יותר. החיים שלי המשיכו טוב מאוד גם בלעדיה - יש לי מלא חברים נפלאים ממש וחבר מתוק שאני מאוד אוהב, אני עושה את מה שאני אוהב ורוצה לעשות, אני מצליח בהרבה דברים שאני עושה - הכל פשוט מעולה. גם החיים שלה, מן הסתם <אבל מין זה לא סתם!>, המשיכו טוב מאוד גם בלעדיי. זה הגיע למצב שבו פשוט אין לה מקום בתוך החיים שלי, ולי גם אין מקום בתוך שלה. זה סתם נחמד לדבר ולהתעניין, אבל אחרי שדיברתי איתה על זה היום וניסיתי לראות איך היא מרגישה לגבי זה שאנחנו מדברים עכשיו במסנג'ר, התברר לי שההרגשה שלי נכונה גם לגביה.

אנחנו נמשיך לדבר, כי זה פשוט כיף. אני אוהב לדבר איתה, סתם להתעניין. היא אוהבת לדבר איתי.

אבל מפה זה לא ימשיך. שנינו ניגשנו לשיחה כשאנחנו יודעים שאנחנו לא הולכים להיפגש יותר ולא הולכים להתחבר יותר מזה. ואנחנו בסדר עם זה. באמת.

אני שמח שסוף סוף סגרתי את העניינים איתה. סוף סוף אני אוכל לחשוב עליה ולא להתעצב אפילו לא לשנייה. :)