יום כיפור, 2007. הנה חלפה לה עוד שנה. איזו מהירות. נדמה שלפני רגע התגייסתי, הכרתי את יואב, שמרית, יניב, תמר, את כולם. ההתרגשות שלפני, המחשבות על לאן ואיפה. התהיות אם לצאת לקצונה, האם להמשיך בקורס תקשור, מה בכלל עושים עם העיסוק הקודם, סאנריידר.
האם אני מרגיש צורך לסלוח ולהסלח. האמת שכן. לא מתחבר לחלוטין לסיגופין שהיום הזה משדר על מנת לסלוח, אבל יש בסיס לסימבוליקה של המסורת, רק אתמול זרקתי מסטיקים ישנים מהתיק אל הפח שבכניסה לשכונת נווה הלל, משחרר משהו, תנסו פעם לעשות סדר בבית, ולזרוק את הדברים שאתם באמת כבר לא צריכים, לא יאומן איזו הרגשה טובה זה עושה.
אני מרגיש שבעיקר היכולת לסלוח לעצמי על הדברים שבעוכריי, היא החשובה מכולן. כן, לסלוח לאחרים, ולבקש מחילה, הכל טוב ויפה. אבל היכולת לסלוח לעצמך, להרגיש את עצמך, להעריך ולאהוב אותך-אתה, כפי שאתה, אין חשובה ממנה.
אז, על מה אסלח לעצמי השנה:
- היעדר סבלנות מספקת
- עצלנות אינהרנטית
- סובלנותי כלפיי אלו שחושבים ומאמינים שונה ממני
- נטייתי לדחות את הדברים שנראים לי פחות חשובים כרגע - לעיתים הם הכי חשובים דווקא עכשיו.
- על שלעיתים אני יורק לבאר ממנה אני שותה (הרס עצמי, מוכר למישהו?)
- על הצורה שבה בחרתי לדבר כלפיי אנשים שאני אוהב
- על חוסר היכולת שהיתה לי להכיל ביקורת, גם אם נאמרה למען תועלתי הגבוהה ביותר.
ועל כל הדברים האחרים שפחות אהבתי בעצמי, על תסכוליי, ועל אכזבותיי...
האם זה רק אני האשם? לרוב כן, כי טרם למדתי את כל השיעורים שהחיים יכולים ללמד אותי. האם זה נכון?
כמובן! אלמלא המציאות (או שמא, הגורל) העמידוני במצבים אלו, לעולם לא הייתי מגיע למסקנות ולתובנות, וכנראה שלא הייתי משנה בעצמי כלום.
ומה אאחל לעצמי השנה?
- לסלוח על הדברים שטרם השכלתי לתקן או לשנות
- לדעת להכיל את דעתו ואמונתו של השונה ממני
- לעשות כאן ועכשיו, במקום לדחות את הקץ
- לאהוב ולהעצים את כל הסובב אותי, גם אם קשה לו להכיל את מה שאני יכול לתת
- לאהוב את עצמי כפי שאני, ולהמשיך בתהליכי השינוי שאני עובר
ובעיקר להאמין - ש"הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת" (ד. אינטרנשיונל) - יש במשפט המון עומק!
ומאחל לכל סובבי את כל מה שמאחל לעצמי!
שנה טובה, באמת טובה.
עודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: