איך בשנה חזרתי למעגלי הדיכאון האלה? עליות וירידות והתכנסות בתוך עצמי וסבל, כמה סבל.

לא משנה כמה אני רוצה ושואפת לזה אני לא מצליחה לחזור לעצמי. אני לא מצליחה לחזור לשגרה, לפוקוס.

אני אוכלת בעיקר פחמימות ורק בוכה כמה השמנתי מבלי לעשות כלום. אני לא מתרכזת בלימודים, וזו שנה אחרונה.

הכל נראה כל כך מתיש ושום דבר לא מעורר עיניין.

תנו לי חופש, רק להיות לבד ולשקוע.

הרגעים היחידים בהם אני שמחה ואפילו מאושרת זה כשהוא כאן וכשאני עם החברים. אין, פשוט אין עליהם. והוא זה בכלל משהו..

אבל עדיין- אני כל כך שמנה ומגעילה ולצאת ככה מהבית זה דבר מתיש.הרבה בכי ומלחמות עם עצמי עד שאני יוצאת ומתעלה על הרגשות האלו.

ניסיתי לדבר עם אמא, אמרתי לה שאני רוצה דיאטנית כי נמאס לי לתכנן איך לחזור להרעיב את עצמי ונמאס לי לחשוב על הקאות כל הזמן ונמאס לי לא לאכול שוקולד ולא לגעת בטיפת שמן או בשום דבר שהוא מושחת וטעים(ובעצם לא להנות מהדברים הקטנים בחיים). אמרתי לה שאני רוצה להשתנות ולאכול מהכל במידה, להיות בריאה ולעשות דיאטה תקינה עם מעקב.

התגובה שלה הייתה לצרוח עליי ולהתחיל לבכות, כי היא חשבה שהתבגרתי ועברתי את כל הסיפור הזה עם האוכל, אני נראית מצויין ונמצאת במשקל שכל כך מחמיא לי, וכולם מסביב אומרים לי את זה.. איך אני לא רואה?

אבל את לא מבינה אמא שלא אכפת לי מה אומרים כל השאר, כשכל יום הדבר הראשון שאני חושבת עליו כאשר אני פוקחת את עיני זה כמה אני ענקית ומגעילה ואני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה ולחייך. את לא מבינה שהשנאה העצמית פה גדלה כל יום ויום, והאופי שלי נעלם ביחד איתה? אני רוצה להעלם, תעזרי לי לצאת מזה. עייפתי מהוויכוחים עם עצמי, עייפתי מהשנאה העצמית הזו ואני רוצה להחיל מחדש ולאהוב. לאהוב אותי ואת הגוף שלי ולא להתבייש. ולאכול מכל דבר ולהנות עם החבר ולצאת למסעדות.

אמא אמרה לי ללכת לחפש דיאטנית לבד.

מישהו יכול להמליץ על אחת מאזור הצפון שיש לה איזושהי התמחות בהפרעות אכילה?