היום כשנסעתי חזרה הביתה מהעבודה עליתי לאוטובוס וכהרגלו הוא היה עמוס
כולם דוחפים ומתלוננים.. מתאמצים להגיע כמה שיותר עמוק פנימה..
אחרי איזה עשר דקות מישהי קמה אז התיישבתי.
הרגשתי מבט נח עליי, הסתכלתי וראיתי את האדם שיושב מולי מביט בי במבט בוחן,
עינים צרות.. רעות..
הסתכלתי שמאלה, ראיתי עוד עינים, וגם הם צרות..
הרגשתי לפתע כזאת חשופה
מה פשר המבטים האלה?
כאילו הם ממש יכולים לקרוא את המחשבות שלי, מה שמתחולל לי בפנים.
היה לי טלפון, עניתי.
כשדיברתי היתה שוב ההרגשה הזאת שכולם מקשיבים וכולם שומעים גם מה מתרחש בקו השני, אולי זו רק מחשבה שעברה אצלי בראש ואולי זה דמיוני אבל זה גרם לי לאי נוחות. העדפתי לנתק את השיחה ולדבר כשאר מהאוטובוס.
לפעמים יש לי מן הרגשה כזאת שכולם סביבי יודעים עליי ועל העולם שלי, יודעים על הסודות הכמוסים ביותר שלי וכל האנשים מסביב הם רק קהל, תפאורה..
כמו בסרט "המופע של טרומן" (ועם מי שלא ראה אז מומלץ! חור בהשכלה!)
המחשבה הזאת תמיד הפחידה אותי, אם לפתע אני יתעורר יום אחד ויראה איזו מצלמה תקועה לי בפרצוץ שבעצם המיקוד עליי,
אמא, אבא, האחים ואפילו השכנה!
כולם מחכים שאני יעשה את הצעד הבא, כולם יודעים עליי ועל החלומות שלי או לחילופין מחשבות רעות שמתחוללות בתוכי..
אם הייתם מתעוררים יום אחד ומגלים שבאמת שאתם הכוכבים הראשיים אבל לא בסרט שרציתם להשתתף, סרט על חייכם, מה אז?
פשוט מחשבה מצמררת....