תהילים ע"ח, ו'.

הפסוק שפתח את ערב פולין, ערב מסכם אחרי המסע.

אותו ערב בו שוב הרגשתי את כפות רגליי דורכות על אדמת פולין.

אותה צמרמורת עברה בגופי למראה התמונות מטרבלינקה, בירקנאו, אושוויץ, מיידנק.

אותה גאווה לשמיעת התקווה, ואותן דמעות לשמיעת הזכרונות של חבריי למסע.

דמעות של הזדהות, של זיכרון משותף ושל כאב ועצב.

גם אני כתבתי יומן מסע, גם אני כתבתי לסבתא שלי.

רק שאצלי זה סגור בתוך יומן, מילים נעולות בתוכי שאף אחד לא קרא ולא שמע. ואולי גם לא ישמע..

שוב נזכרתי בסבתא שלי כשראיתי את הלינה אשת העדות של המסע, וכששמעתי את השירים באידיש. היא הייתה כלכך שמחה להיות כאן, להיות איתי שם ולצפות בהצגה הזו, בשפתה.

שוב הדמעות שעוד לא הספיקו להתייבש אחרי 3 חודשים.

שוב המחשבות על המשפחה, על מה שהיה, על עצמי ועל הכל.

שוב הדממה שאי אפשר לתאר במילים...

מניחה שהמסע עוד לא תם, אז אין לי איך לסכם את זה, לא יודעת מתי יהיה ואם יהיה.

משלחת "אוחזים בחיים" 128

ספטמבר 2007

וכנראה שרק זה מה שגורם לי לחזור לכתוב פה...P: