קשה לי לחשוב על מרחב הולם וראוי יותר לדון בו בהפרעת האכילה/ האכילה הרגשית/ בולמוסי האכילה וההרעבות/ האימונים האינטנסיביים עד כדי פציעה או איך שלא יקראו לזה היום או מחר, מאשר המרחב בו הכל התחיל, בערך. ימי ישראבלוג העליזים היו למעשה תור הזהב האולטימטיבי לכל נערה בעלת דימוי גוף רעוע, פצוע, פגוע, גרוע. האינטרנט איפשר לכל אחת מהן להרגיש בבית מכל מקום בעולם, להזדהות עם כאבי הגדילה אחת של השניה ולהציע גם פתרונות יצירתיים במיוחד על מנת להשיג את המידה הנחשקת כשלאחר מכן כולנו נרכב על חדי קרן צבעוניים ונלבש שמלות מידה xs ונמצא נסיכים ואבירים ומחוץ לארמונות יחכו לנו אלפי צלמי פפראצי רק כדי לחזות בפלא הבריאתי שהוא למעשה ילדות באסקפיזם המונע על ידי הרס עצמי.
אני לא ממש זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שהקאתי, אני לא ממש זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שקניתי תה טיבטי והבילוי בשירותים שבא בעקבותיו, אני לא ממש זוכרת מתי הגעתי למספר קלוריות יומי תלת ספרתי, אני לא ממש זוכרת מתי הפסקתי לקבל מחזור, אני לא ממש זוכרת מתי הרגשתי שניצחתי והנה עוד קצת אני נוגעת, אני מרחק נגיעה, רגע, שניה, אני עוד מעט שם.
יש משהו מר-מתוק באסקפיזם הזה, כי בעצם הוא גורם לך להתרחק מההווה ולתלות תקוות בעתיד. את לא לגמרי חיה כאן וגם לא לגמרי חיה שם, את באיזשהו מרחב ביניים כזה בו את רודפת אחרי מספרים, אחרי פידבקים, אחרי השוואות, אחרי הצלחות וכשלונות והפסדים.
את בעצם הופכת להיות צל של עצמך, ולרוב זה ילווה בעידוד מסוים עד לנקודת קיצון או רתיחה. כולם יחמיאו לך, ירימו לך, יגרמו לך להרגיש בחיים כמו שמעולם לא הרגשת. את תתחילי להרגיש סחרחורת כשאת קמה, את לא תצליחי יותר לאכול ארוחה שלמה מבלי להתפוצץ או לרצות להקיא, את תריצי באובססיביות תכניות מה תאכלי כשתצטרכי לצאת מהבית ותתחרמני על המחשבה בה תוכלי להיכנס לבגד מסוים, לוק מסוים, כל דבר שיכול להיות שווה את הסאגה הנצחית הזאת שאוכלת לך את הראש והנשמה ולא השאירה מקום לשום דבר אחר.
והחיים עוברים לידך. אנשים עושים דברים, החיים זזים מעצמם. חברים מתפתחים ומשתנים, מתקדמים, מתאהבים, רוכשים ניסיון וחכמת חיים כשאת למעשה במרדף אחר תקווה מפלסטיק. את הולכת לישון כשאת ממששת לעצמך את העצמות, בוחנת תמונות מהעבר ומשווה, עסוקה בעצמך עד קצה גבול היכולת. אין לך מושג מה קורה בחוץ, לא ממש מעניין אותך איך קוראים למבצע הצבאי או מי אשם במה, את קוראת בעיקר מגזיני רכילות ומשווה את עצמך לדוגמניות או מובילות דעת קהל. את מחפיצה את עצמך כמו שאף אחד לא יהיה מסוגל. את בכלל לא עסוקה באינטלקט, בניסיון שלך, בהשכלה, במיומנויות ותכונות וכישורים כי זה פשוט לא משנה כשאת עלית במשקל. שום דבר לא יוכל למלא את החור הזה בנשמה שנפער לך כשאת מסתכלת בראי ולא רואה את מה שציפית לראות. זה מייסר אותך ואת נכנסת ללופים מחשבתיים שלעסת כבר מגיל ההתבגרות. זה אף פעם לא באמת הביא אותך לאן שרצית. זה לא יכול להיות הפתרון, זו לא יכולה להיות התשובה ולא הגאולה ולא שום דבר אחר שמעיד על חיים. זה המוות. זה מוות מוחי, זה היבדלות מהחיים, זה 0 בכל הסעיפים החשובים.
האם אני אוכל להשתמש במזון רק על מנת לענות על צורך פונקציונלי, או לפחות כמעט רק באופן פונקציונלי? האם מערכת היחסים הזו תיגמר בעקבות פערים שלא ניתנים לגישור? למה כל כך אכפת לי ולמה אני כל כך עסוקה בלהחפיץ את עצמי לנצח? להעניק לעצמי ציונים? כמה אפשר ללכת במעגלים וכמה אפשר לבלוס ולצום ולהתאמן ולכעוס ולקטר? מה אפשר לעשות כדי לשחרר את עצמי מהקונפליקט הנורא הזה בפעם האחרונה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
