לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Feels like I'm stuck


פוטנציאל כפוטנציה, יומן מסע אישי

כינוי:  nowhere

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2022


איזה מוזר זה להחזיק בזהות החדשה שלי. להרגיש בטוחה בעצמי אבל על באמת, ולא מתוך איזשהו אלטר אגו מחורבן. 

יש תחושה של שינוי באוויר, אפילו את הוירוס או השפעת שנחתו עלי אני מנסה לקחת באופן אחר. לשים את עצמי במקום הראשון, לאפשר לעצמי את המנוחה הזו למרות שתכננתי תכניות שבוע קדימה. להבין מה סדר העדיפויות הנכון ושכולם יסתדרו בהתאם אליו, לא להפך. את מכתיבה את הקצב, את אומרת מתי את יכולה ומתי להפסיק ומתי להמשיך ובאיזו תדירות, אם בכלל. כי את כבר מודעת ליתרונות שלך. את יודעת שיש לך מה להציע לעולם. את מודעת ליתרונות ולחסרונות שלך ואיך למצב אותם מול האחר, בסובלנות ולא בהתרסה. 

אני כבר לא נמנעת מקשר עין. למרות שזה עדיין לא טבעי לי. לפעמים אני לא יודעת כמה זמן להסתכל ומתי לנתק את המבט. זה עדיין מרגיש לי לא נעים. יש משהו מאוד אינטימי בקשר עין. זה לפעמים יותר אינטימי מסקס. כשמישהו מספר בדיחה וישר מסתכל עלייך, את מבינה מה זה אומר ולפעמים קשה לך להיות הבחורה הזו. את רגילה להתייחס לעצמך באופן מקטין, מזלזל, כזה שרק רוצה לפטור את עצמו מכל צרות העולם. ופתאום צרות העולם בהישג ידך. את מסוגלת להילחם מלחמות של אחרים ולא רק ונדטות אישיות. יש בזה גדולה, יש בזה מרחב והתפתחות וגדילה. וזה כיף לנשום אוויר בעולם שקצת יותר מובן עבורך. אולי אפילו לעצמך את כבר מצליחה להישיר מבט. לא ארוך מדי, לא חודר מדי. מבט קליל, בחן ובהומור עצמי, יודעת איפה להקליל ואיפה להכביד ראש. את כבר מכירה את השטיקים שלך. את יודעת מתי יהיה לך קשה, מתי תרגישי את האבן בחזה ואת היללות מבפנים והלחיים יאדימו ואת תנסי לשדר עסקים כרגיל, רק שלא יראו עלייך, רק שלא יראו. שלא יידעו שאפשר לפגוע בך כל כך בקלות. לא יודעת למה. מאיפה זה בא. אבל שלא יידעו. שלא יהיה להם מושג כמה מרשמלו את מבפנים, כמה רוך ועצב וחמלה ואלף ואחד סופרלטיבים שהיית מוותרת עליהם בכיף רק בשביל חיים קלים יותר, זורמים ונעימים. אבל כנראה שלא נועדתי לחיים כאלו שמכניסים לתוך מסגרות בחנויות צילום. אני לא הטייפקאסט שיחייך רק לשם החיוך. אני אשאל את השאלות, אני אעשה לעצמי ולאחרים חיים יותר מסובכים. למה? לא יודעת. אולי לא היו צריכים ללמד אותי לשאול שאלות. אולי ככה הייתי יכולה לחיות על אוטומט, לקום בבוקר, למזוג קפה, לנשק בעל, ילדים, טיול עם הכלב, עבודה, חדר כושר, שיעורי בית, חוגים, ארוחת ערב, נטפליקס, מיסיונרית ולישון. איכס. 

נכתב על ידי nowhere , 22/5/2022 18:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני רוצה לפתוח דווקא בהכרת תודה. התקופה האחרונה הפכה להיות התקופה הכי משמעותית בחיים שלי. תקופה בה צמחתי והתפתחתי ולבלבתי כמו שבחיים לא הייתי מאמינה שאוכל. מבחינה אקדמית ומקצועית אני חווה הצלחות אחת אחרי השניה, מקבלת פידבקים עילאיים ואפילו מצליחה להאמין להם, מחברת את חלקי הפאזל של חיי לתמונה אחידה ואינטגרטיבית, ומתחילה לגבש זהות אמיתית, כנה, צבעונית ואותנטית. אני עדיין לא פיענחתי את האפשרויות שלי עד הסוף, אני עדיין חווה בדידות ודיכאון לרוב, אבל אני מבינה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר למחרת והדבר האחרון שבא לי כרגע זה לא להרים ידיים. לא עוד. אני כאן בשביל להישאר. בינתיים.


 


מה שכן, אני רוצה לפרוט את הנושא הכי כואב שקיים אצלי כרגע, וזה בא ביחד עם ז'אנר הבדידות. הצלחתי להביא את עצמי להרגיש בנוח עם המופנמות שלי, להבין שחיי הלילה אף פעם לא באמת היו בשבילי, להניח לעצמי להיות בשקט, בשלווה, בצד. אני עדיין מרימה את הקול כשצריך, אני עדיין אוהבת להביע את עצמי ולהרגיש שרואים אותי ושאני חשובה, אבל זו כבר לא מלחמה. זה מגיע בצורה אותנטית, אני מתעניינת באנשים ואנשים מתעניינים במה שיש לי לספר. חדל הצגות. אני שחקנית נשמה. אף אחד לא כותב לי מונולוגים והכל מגיע מהלב, באהבה. 


אבל.


העולם החיצון עדיין כואב. אני מוצאת את עצמי נמנעת ממנו עד כמה שניתן. סופ"ש בבית מבחינתי זו מתנה. הפקקים, התורים, הצעקות, המרחב האישי שלא קיים כאן. אני עומדת בתור בסופר ומרגישה תחת מתקפה. אני שומעת אנשים מדברים כל כך לא יפה אחד לשני, גם אליי. וזה מבעבע בי. ימים שלמים אני עוד ארגיש את כאב הפגיעה, אני אנתח את הסיטואציה ואנסה לנהל את האופן בו אני חווה את המלחמה. אני מנסה לטשטש, להתעלם, להתערב, להילחם, לסגת, לצחקחק, לבכות. מה לא. אבל זה לא ניתן לשינוי. את תמיד חווית חוויות באופן טוטאלי וזה כאן כדי להישאר. כשמישהו יצפור לך בכביש- את לא תוכלי להתעלם מזה. זה יציף אותך, זה ייקח אותך מהרגע הזה. את תקחי את החוויה הזו ותעשי ממנה מטעמים כשהבנאדם השני כבר כנראה ישכח מקיומך. וזה קשה. ואת מנסה לצמצם את עצמך ולהשאיר אותך בבית. כי אין לך כוח יותר. כי את עייפה. כי נמאס לך לשנוא את הזולת ולחשב חישובים. אז את בבית. כי בבית לרוב יש שקט, יש אוכל, יש טלוויזיה, את בשליטה. אף אחד לא יכול לחדור לך לתוך המרחב האישי כאן. רק דרך הטלפון. וגם אז זה בשליטתך. את יכולה לתרץ תירוצים, את יכולה להניח אותו בצד. החתירה לשקט ולשלווה הפכו להיות הפנזטיה האולטימטיבית. את רק רוצה שכולם יעזבו אותך לנפשך. את רוצה לצלול לתוך מציאות טלוויזיונית ולהצטיין בלימודים ובעבודה ולהתאמן, אם אפשר בלי שאף אחד יפריע לך. את מבינה שהודעות מחברי עבר רק מדגישות את הפער בין מי שהיית לבין מי שאת היום. בעצם, לבין מי שהיית תמיד. את תמיד ניסית לברוח מעצמך כי העולם אותת לך שמשהו אצלך מפריע, לא תואם. אז ניסית. אבל אי אפשר. אז עכשיו כולם יכולים לקפוץ לך. את בשקט שלך. וזה שקט אמיתי. 

נכתב על ידי nowhere , 14/5/2022 10:39  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnowhere אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nowhere ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)