| 1/2022
אני רוצה לתת מקום לרגשות לא נעימים. שיהיו נוכחים בהווה ולא לפחד מהם. לא לרדוף אחרי רגשות נעימים או ניטרליים, להצטמרר רק ממחשבה על מה יקרה אם וכאשר... כי רגשות הם בסך הכל שיקוף של המציאות כפי שאנחנו חווים אותה, רואים אותה בעיניים שלנו. אין אמת אחת אוניברסלית. האמת זזה ומשתנה ואין לה גוף או צורה. האמת היא כל מה שאנחנו מאמינים בו באותו רגע ושם זה מתחיל ונגמר. רגשות רעים, קשים או כבדים מנשוא הם איתות או סימן אזהרה, גם אם לפעמים לא הכי ברור למה הוא מופיע ומה זה הבאג הזה בתוכנה. רגשות הם כמו סימני דרך, תמרורים ונוטיפייקישן פנימיים שבסך הכל נועדו בשביל לסייע לנו לשרוד בעולם הזה, חכמת חיים של מיליוני שנים אחורה. אבולוציה של דורי דורות שהתפתחה בשביל לייצר המשכיות. זה כל מה שאנחנו מסוגלים להבין בשלב הזה של החיים. אין ממש טעם להמשיך להתעסק באיך להרגיש כי זה לא העיקר. זה כמו לנסוע בין הרים ירוקים, לחלוף על פני אגמים ונהרות עוצרי נשימה - ובמקום להתמקד בצבעים, בקולות, באוויר, לשים לב רק לתמרורי האזהרה שמדי פעם מופיעים בשולי הדרך. סבבה, אחלה. תודה שיידעתם אותי שיש סכנה בעוד 500 מטר, תודה שהזכרתם לי להוריד את הרגל מהגז. פסדר, לגיטימי. אינטואיציה זה כוח. רגש זה כלי עזר. החיים עצמם- הם המהות. והם מורכבים, תמיד יש הפתעות. זה לא מסע ידוע מראש. הכאב מובטח. השאלה היא מה עושים איתו.
| |
יש תחושה שניצחתי. אני סופגת פנימה את הויברציות האלו. אני מאפשרת לתחושות השלווה והביטחון להיכנס פנימה, להכיר את המנגינה המיוחדת שלהן ולזכור שהיכולת הזאת קיימת בתוכי, תמיד. אני מקווה לפחות. יש תחושה שהצלחתי להשיג דברים שרציתי, גם אם זה לא בדיוק איך שדמיינתי. אז מה אם דמיינת. מה למציאות ולדמיון. שני הפכים. שני קטבים. שתי מנגינות. לא תמיד יש חפיפה. למעשה, כמעט אף פעם אין חפיפה. וזה טוב, כי לפי החלומות ההזויים שלי מהתקופה האחרונה- עדיף שאני אשאר ערנית, ממוקדת, נוכחת ויציבה. אין סיבה להמשיך לחלום בהקיץ כשהחיים הפכו להיות משהו שנעים לשהות בתוכו. לפעמים אני עוד מקבלת תזכורות מעבר מכאיב ולא מצליחה להזדהות, לא מתחבר לי, מי זאת ההזויה הזאת שכתבה את הדברים האלו? מי זאת הפתטית שחשבה בצורה ההיא? איך עושים ctrl+z על כל מה שהיה עד היום ומתחילים מחדש, פירמוט גרסה למתקדמים? אולי הפגישה הבלתי נמנעת הזאת עם כל מה שהיה קשה, עצוב, בלתי נסבל וחסר הכוונה- יוכל להזכיר לך תמיד איזו כברת דרך עשית ולמה את מסוגלת, מי את ומה מוטבע לך עמוק בdna. לא לוזרית יותר, לא אחת שמוותרת, לא אחת שמקוששת תשומת לב בנרות, לא אחת שמחפשת מישהו שיוכל להכיל אותה סוף סוף ולרכב איתו ביחד על גבי הקשת בענן- את הקשת בענן. את הכל. את יכולה לצרף אלייך את מי שתרצי, אין לחץ ואין עכבות. תתפרעי.
| |
הרס עצמי.
זה תמיד אותו לופ. אותו מנגנון משחית ומיושן. לולאה הרסנית שגורמת לי להישאר באותו מקום, באותן תחושות, כשלא נשאר לי כלום בין הידיים. חזרה לדפוסי עבר מכאיבים, ניסיון לקושש תשומת לב מגברים פוגעניים, וייב לוחמני, מלחמת שוורים שבה תמיד אני נפצעת הכי עמוק והכי כואב. אני נמשכת למעגל הקסמים ההרסני הזה כמו עשן לאש, כמו פרפר לצוף, כמו זבוב לחרא. אני מחפשת את האישור שלהם כדי להרגיש למעלה. להרגיש בשליטה. להרגיש שווה. לדעת שאני יכולה לתקן. אני יכולה לסובב את הגלגל חזרה אחורה, לקחת את האנרגיה המחוללת הזאת בידיים, לאפשר לכל מה שקרה באובייקטיביות עד היום להיות רק בגלל שלא ניסיתי מספיק, שלא הראיתי את עצמי מספיק, שהשואו לא היה מדויק מספיק. הנה, עכשיו הוא יראה את הכל - הפוך. הוא ירצה, הוא יזחל, הוא ילקק, הוא יהיה כל מה שחלמת שהוא יהיה - ואז כבר תרצי לעבור לבחור הבא. את לא צריכה באמת את האישור שלו ספציפית, את צריכה את הפנטזיה הזאת ואת היכולת לתקן את מה שנשבר. הלב שלך. הוא נשבר. וזה לא היה במקרה. בשביל שלב יישבר יש צורך במיליון רגעים קטנים שנאספים אחד אחרי השני, כל אחד בתורו מוסיף גרם או שניים לערימת הלוקשים שאת מאכילה בה את עצמך עד שאת כבר לא יכולה יותר לעמוד תחת המשקל הכבד. את שוקעת. את שמת יותר מדי משקל על ערימת קרשים שנוטה ליפול. הסיפורים שלך היו שלך, הכל בראש. הם נתנו יד אבל את נתת את הכל. את כל כולך ויותר מזה. הלב שלך שווה יותר מכל מה שאי פעם יוכלו לתת. את שמה אותו על מגש מכסף ואומרת, בוא, קח. מגישה אותו תוך ידיעה תת מודעת ספק מיוחלת לניפוץ אכזרי. את הרי כל פעם מחדש נזכרת למה זה נגמר כמו שזה נגמר. זה לא היה במקרה. זה הצריך את האנרגיות שלו ואת האנרגיות שלך ואת הטרלול שקורה בתהליך הסינתזה האכזרי הזה. יש אנרגיות שלא מתחברות. אבל את רודפת אחריהן, מנסה לשלוט בהן ולקבל את הכוח שלך בחזרה. זה לא יקרה. מה שהיה- זה מה שיהיה. מה שלא עבד עד היום, ואלוהים יודע שאת אחת שמנסה... לא יעבוד גם מחר. אנשים לא משתנים. האנרגיות שלהם נשארות זהות, מרצדות, מנתרות באוויר, מסמנות לך אצבע משולשת בריבוע וצוחקות לך בפרצוף, כאילו מה חשבת? שבגלל שעברו שנתיים יהיה פה תהליך? שבגלל שהוא חזר לארץ הקודש אז הפגישה ההזויה ההיא תישכח? אז הדרך הכי טובה היא פשוט לשלוח לו הודעה ולהשפיל את כבודך עד עפר בפעם המיליון ואחת? את? דווקא את? אובייקטיבית את יותר טובה, נמאס לי לרדד את עצמי בשביל תשומת לב מהאנשים הלא נכונים. זה משחק כל כך נמוך ומלוכלך. איך תמיד אנחנו רוצים דווקא את מי שלא מאפשר, דווקא את מי ששם מקלות בגלגלים. והנה, בדיוק הרגע סיננתי מישהי שרודפת אחריי בלי הפסקה, רוצה להיות BFF ממדרגה ראשונה וכמה שאין לי כוח אליה. זה משחק של ניגודים. אנרגיות. הכל משחקים. תודעה גבוהה. הרס עצמי. שאיפות גבוהות. אנשים קטנים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
