חיי הלילה של פריקית מתבגרת

היום, הפסיכולוגית שלי החליטה שיש לי חרדת נטישה נוראית, שאנחנו צריכים לפשפש בזכרונות שלי ולגלות מהי נקודת המשבר הגדולה של חיי, והסיכום- מעול םלא היה לי טוב בחיים. זה בטח בגל שהכלב שלי נגנב בכיתה ג' או משו, או שבגן היינו מכינים מיץ ורדים מעלי כותרת או משו כזה. נו טוב, נחכה לשבוע הבא ונראה מה היא תגיד על זה.

 

הנסיכה הקטנה, שלא הרשתה לאף אחד לגעת לה אי פעם באלילים הקדושים כגון- מברשת, איפור וסט הבגדים שמוכן למחר כולל גופיה שמתאימה לגרביים, סיכות וקשת שמתאימים לעגילים ושרשרת שמונחים כולם על הכיסא מעל ערימת הבגדים המקופלת, חזרה אתמול מהעיר עם שיער קצר. בהתחלה כולנו התעלמנו, סבורים שזו איזה אשליה אופטית שהשתלטה על כולנו, עד שהיא זינקה עלינו ודרשה תשומת לב מידית ללוק החדש, ואז הבנו שהיא באמת עשתה את זה...

אוקי- אז ילדה, תתחדשי. זה נראה אחלה! נכון, שנות השישים זה קצת פסה, אבל אם את אוהבת את זה- כולנו מאחורייך, אחות קטנה. מפרגנים ומוכנים ליות כאן ולתמוך ברגעי משבר, (רגעי משבר = אחרי שנראה מה הבוייפרנד יגיד על זה... כשהוא יגיע- זה יהיה הרגע להתחבא מאחוריי העציצים הנובלים שלנו ולהניף תחתונים שפעם היו לבנות לאות כניעה.)

 

הזמנתי את הבוייפרנד הפרטי שלי אתמול, והחלטנו להכין ארוחת ערב. (או או...)

בתור התחלה, נלחמנו עם הסכינים זה בזה ובעגבניות ובמלפפונים התמימים, ולא יצא לנו סלט. אח"כ הוא התעקש להשתלט על הקטע הטכני, ושרף במומחיות את החביתה. תפו"א, גם אחרי 20 דקות חימום במיקרוגל, אחרי מעיכות נואשות במזלג ואחרי שקפצנו עליהם, נשארו קשים. התייאשנו, והחלטנו לחמם צ'יפס- משום מה היה לו טעם של סבון כלים. במקום קפה שמנו שוקו, במקום מלח- שפכנו מאגר פלפל חריף. בערך 3 שעות אח"כ, התיישבנו ליד השולחן באפיסת כוחות, ותהינו איך להחזיר את המטווח לצורת מטבח. בסופו של דבר, הוא שטף כלים, אני הוצאתי חפיסת שוקולד, ונשארנו רעבים.

(בין לבין יישמנו את ההנחה ש- Smile :] - it's the SECOND BEST thing your lips can do )

 

הי- ביום רביעי יומולדת! אני מתה לראות מה יעשו לי. אני תמיד משקיעה בנאשים אחרים, ובאלי קצת צומי!

חוצמיזה שכולי באטרף מזה שאני מוציאה תעודת זהות (-אני מרגישה ככ ילדה קטנה שזה מטורף-) אני גם צכה להשיג לעצמי איזושהי זהות עד אז, לא נשאר לי הרבה זמן- אז אם למישהו יש אחת מיותרת או ששלו לא מוצאת חן בעיניו, הוא מוזמן להשאיל לי אותה.

 

מה שכן, שבת אני נוסעת ליות מדריכה למופת ולהוות דוגמא באיזשהו חור קטן לא הרחק מהבית שלי. הייו שלום!

 

אוי לא, הנה זה מתחיל.

להורים שלי יש נטייה לחילופי מצברוח במהירות של מכונית מרוצים.

הם יכולים ליות הכי רגועים בעולם, להסתטלן על הספה עם קפה ולדבר על הילדים, ולהראות כמו חתלתול תמים ששוכב על הגב, מגרגר ומחכה לליטוף. ואז, אם רק נפנה להם את הגב לרגע, הם ישנו את חזותם והחתול התמים יתחיל לשרוק ולנשוף ולשרוט, ופתאום אתה מוצא את עצמך מול נמר.

אישית, אנחנו לא מתים על נמרים, אז כשהם כבר במצברוח טוב, מנצלים את זה- או לפחות משתדלים, כי לעולם אין לדעת מתי תבוא המתקפה הבאה... הו , רגע- היא עכשיו. חיילים! זנקו לעמדות! כולם רגועים? כולם מוכנים? אוקי, חזרנו לנשום. בסה"כ עוד ריב רגיל ושגרתי. היא צועקת עליו, הוא זורק כיסאות, זה ימשך ככה עוד שעתיים, ואז, אמא ואבא יקרים, נוכל לאחל בחיוך- שבת שלום, שבת מנוחה.

 

ועד אז- אל תשכחו-

-Jesus loves you, but he won't wait forever..

 

סופשבוע נהדר לכולם!  MiKi.