כשהאמת משקרת.

מצטערת שלא עידכנתי הרבה זמן.

לא היה לי כוח לכלום.

לא היה לי כוח להיכנס לבלוג

לא היה לי כוח להיכנס לדף ניהול

לא היה לי כוח להקליד פוסט חדש

בקושי יש לי כוח לעצמי .

לחיים שלי.

כי אני לבד.

כי אני לא מרגישה שיש פה אנשים בשבילי באמת.

האנשים שהכי סמכתי עליהם,

שהכי אהבתי אותם,

כבר לא איתי.

ואולי זאת אשמתי.

כי נקשרתי יותר מדי בלי לחשוב על הסוף.

כי חשבתי שחברים נשארים לנצח.

הכל בולשיט.

יש חברים,

יש חברים טובים, והכי טובים,

אין חברים אמיתיים.

הרי חבר אמיתי הוא חבר שלא יריב איתך בחיים,

שגם אם תתווכחו הוא יסיים את השיחה ב"מצטער, לא התכוונתי לריב איתך כי את חשובה לי" .

אבל הקטע הוא,

שאין כאלה.

כי כולם צבועים העולם המסריח הזה.

לא טוב לי כאן, באמת.

בא לי לעבור דירה ולשכוח מהכל.

בא לי לעבור למקום חדש, להתחלה חדשה.

בא לי לברוח.

כי אולי שם יהיה לי יותר טוב, במקום החדש.

ואז גם שם אני לא אכיר חברים אמיתיים

וגם משם אני אברח.

חשבתי שזה המקום שהכי טוב לי בו,

אבל טעיתי.

לא טוב לי, ממש לא טוב לי.

איפה כל האנשים שהבטיחו להיות איתי לנצח ?

איפה כל האנשים שכל יום אמרו לי "אוהב\ת אותך" ולא באמת התכוונו לזה כנראה ?

אתם יודעים איפה כולם ?

אני יודעת.

הכולם האלו, זה אתם.

כולכם.

כל אלו שלא איכפת להם ממני.

אז הייתה לי תקופה של כמה שבועות שהסתגרתי בתוך עצמי.

אבל לא שכחתי אותכם.

והשתדלתי להקשיב לכם ולעזור לכם ולהיות לצידכם, כי אתם חברים שלי.

ככה חשבתי לפחות.

ובסוף החברים האלו, שכל כך התאמצתי לתת להם את כל החיים שלי,

שבזכותם היה לי חיוך על הפנים, שרק בזכותם אני עדיין חיה פה,

הגיעו לתקופה הזאת שקשה להם והם רוצים להיות לבד.

אבל הדבר הראשון שהם עשו בשיא הטבעיות זה להתרחק מכולם.

וממני.

ולהשתנות, ממש להשתנות.

להשתנות עד שכבר מסתכלים עליהם ואי אפשר לזהות אותם.

אלה לא החברים שלי.

החברים שלי הבטיחו לי שהם יהיו איתי תמיד ושהם תמיד פה בשבילי.

"תודה שעזרת לי, באמת תודה 3>"

"אין על מה, את יודעת שאני תמיד פה בשבילך :]"

את האמת? עכשיו אני כבר לא יודעת כלום.

כי עובדה, אתם לא פה תמיד בשבילי.

ממש לא !

אתם פה תמיד בשביל עצמכם

לא איכפת לכם

לא ממני

לא מאף אחד !

ואני מתגעגעת אליכם

ואני אוכלת את עצמי מבפנים

ואני בוכה ימים ולילות עליכם

ואני נשברת בגללכם

ואתם ? בשלכם.

אתם ממשיכים.

אתם לא רואים.

אתם לא מתעניינים.

אתם לא חברים.

ויודעים משהו?

אני פשוט לא רוצה לכתוב כאן מה עובר עלי.

לפחות לא בזמן הקרוב.

לא כמו לפני חודש, שהייתי פורקת כאן ומרגישה הרבה יותר טוב.

עכשיו אני סתם מרגישה הרבה יותר רע.

בגלל זה לא התקרבתי לבלוג הזה הרבה זמן .

אני לא יכתוב מה עובר עלי כי לא בא לי.

כי אם אכפת לכם אז תשאלו,

אבל לא אכפת לכם, אז אל תתטרחו בכלל.

זה בסדר, התרגלתי להיות לבד כבר.

אתם לא צריכים להרגיש על המצפון שלכם,

הרי אני לא חסרה לך נכון ?!

הרי בינתיים אני לא חסרה לך !

אז למה שיהיה לך איכפת מהידידה הכי טובה שלך ?

זאת שהייתה חברה שלך ואהבה אותך עד מוות ?

זאת שהייתה מוכנה למות בשבילך ומוכנה לעשות הכל בשבילך ?

ל-א איכפת לך ממני.

כי טעיתי לגבייך.

כל כך טעיתי.

אבל אני מבינה את הטעויות שלי.

ואני יתקן אותן.

אומנם בלעדייך, ואומנם יהיה לי קשה.

אבל אני לא יכולה להכריח מישהו להיות חבר אמיתי אם הוא לא רוצה.

תתחילו לחשוב לבד כמה כואב לי וכמה קשה לי,

ותפסיקו לחשוב רק על עצמכם כל הזמן !

אה בעצם, מצטערת, שכחתי שלא איכפת לכם ממני.

למי אני טורחת לכתוב את הפוסט הזה בכלל

מאוכזבת,

מכולם.