שלום לכולם,

כמו בלוגים רבים בישרא, גם זה בלוג סיפורים.

אני לא מבטיחה עדכונים קבועים, זה בא לפי הרגש.

כרגע אני אתחיל עם סיפור אחד, ונתקדם עם זה[:

נראה אם יהיה פה מישהו בכלל, כי אני ממש לא בטוחה בכתיבה שלי, ואני ממש לא יודעת עד כמה זה טוב.

אני מקווה שתהנו, שיהיה כמה שיותר כיף לקרוא את זה.

לא הכל קורה כמו שרוצים.

פרק ראשון.

סגרתי את הספר שקראתי, והנחתי אותו על השידה ליד המיטה שהייתה ריקה כי לא הספקתי לארגן את החדר,

מכיוון שרק עברנו לכאן לפני שלושה ימים.

יצאתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית שלי וניגשתי לאמא שישבה בסלון וצפתה בטלויזיה. בירכתי אותה בלילה טוב

ונישקתי אותה בלחי. התקדמתי לעבר החדר ונכנסתי למיטה, מתכסה בשמיכה הדקיקה ושוקעת במחשבות במקום להירדם.

בית ספר חדש, שנה חדשה, אנשים חדשים. אני כל כך מקווה לטוב, אני מקווה שלא יפגעו בי כמו האנשים שפגעו בי שם.

אבל עדיין היו לי כל כך הרבה חברות שהיו לצידי. כל כך היה לי קשה לעזוב, לעבור לעיר חדשה, להתחיל הכל מחדש. לבד.

כל התחלה היא לבד לא?

אני משוכנעת שהכל קרה כמו שצריך לקרות.

אולי אני אכיר מישהו, אולי אני אתגבר עליו.

אני רוצה שיהיה לי טוב, אני רוצה להכיר אנשים, אני רוצה להשתלב, אני רוצה...

על מי אני עובדת? אני רוצה לחזור לשם. לעצמי אני לא יכולה לשקר.

אבל אחרי הכל, לא הכל קורה כמו שרוצים.

"מתוקה, תתעוררי, יום חדש היום", אמא העירה אותי בבוקר, עם חיוך גדול.

קמתי מהמיטה וחיבקתי אותה. "יהיה בסדר", היא לחשה לי.

הרפתי מן החיבוק, והיא יצאה מחדרי. ניגשתי לארון ובחרתי חולצת בית ספר אדומה קצרה, ומתחתיה שמתי גופיה לבנה,

בחרתי גם מכנס שחור וחגורה לבנה. התלבשתי ולקחתי את התיק שהיה מונח בקצה החדר, ואת האייפוד שהיה על השולחן.

ירדתי במדרגות והנחתי את התיק ליד דלת הכניסה. התקדמתי למטבח והתיישבתי על השולחן.

אמא הכינה לי חביתה וקפה עם חלב. "תודה", אמרתי לה והיא התיישבה עם הקפה שהכינה לעצמה בשולחן.

"מתרגשת?", שאלה אותי. "כמובן", עניתי לה.

"אל תדאגי, את תכירי חברים חדשים.", חייכה אלי בחיוך המעודד שלה, אני לא בטוחה שהתעודדתי.

"ליטלי, אני מצטערת. באמת שאני מצטערת שקטעתי לך את החיים באמצע ואמרתי לך שעוזבים לעיר אחרת. אני מרגישה כל כך רע עם עצמי שגרמתי לך לעזוב את החברים שלך. אבל היה לי כל כך קשה שם, באמת שהייתי צריכה התחלה חדשה. ליטלי, תסלחי לי.", אמא שלי אמרה עם מבט ממש עצוב בעיניים. קמתי וחיבקתי אותה.

"אמא, זה בסדר. אני בטוחה שזה לטובה, אולי הגורל רומז לי שאני צריכה התחלה חדשה.", אמרתי וחייכתי אליה.

"אם את צריכה מישהו שיקשיב לך, את יודעת שאני פה בשבילך ילדה שלי." אמא אמרה לי והמשכנו להתחבק עד שהרפתי וחזרתי למקומי להמשיך לאכול. המשכנו לדבר על כל מיני נושאים וכשסיימתי לאכול, קמתי מהשולחן ופיניתי את הכלים שלי לכיור.

"אמא אני יוצאת", אמרתי לה, וניגשתי לקחת את התיק ואת האייפוד. אמא ניגשה לדלת ונתנה לי נשיקה.

יצאתי מהבניין, הכנסתי את האוזניות של האייפוד לאוזניים, והלכתי לבית הספר, מלאת ציפיות ותקוות.

כשהגעתי לבית הספר- "שושנים", ראיתי המון חבורות של בנות מתחבקות, זוגות הולכים מחובקים. הרגשתי כל כך לא שייכת.

התקדמתי לעבר המזכירות, מכיוון שממש לא ידעתי היכן נמצא חדר 201, כיתה יא'10.

המזכירה נראתה עסוקה, ובנתיים שדיברה בטלפון בחנתי אותה. היה לה שיער חום והיא הייתה בסביבות גיל 45.

הבחנתי בנער שעומד קרוב לשולחן ומנסה לדבר איתה. הוא היה גבוה, היה לו שיער חום שבלט מהכובע שלבש[וגרם לי להתפלא מה גורם לבחור לחבוש כובע צמר בקיץ] ועיניים ירוקות, הוא היה רזה ונראה ממש נחמד.

"ציפי! תקשיבי לי!", הנער דיבר אל המזכירה, עכשיו ידעתי ששמה היה ציפי.

"תומר! אני עסוקה! קשה לך לראות את זה?", המזכירה פנתה אליו בעצבים.

"אוף!", תומר התקדם לכיוון היציאה, אך כמובן שאני עמדתי בדלת ודיי חסמתי את היציאה.

"היי, שלום", תומר פנה אליי.

"היי", חייכתי אליו, והוא חייך בחזרה, היה לו חיוך מתוק.

"את חדשה כאן?", שאל בקול מתוק ומתחשב.

"האמת שכן. יש לך מושג איפה זה יא'10?", שאלתי והסתכלתי במבט אבוד, שכנראה הצחיק את תומר.

"הוי כן, זו הכיתה שלי, בואי, אני אלווה אותך.", הוא תפס בידי ומשך אותי מהמזכירות לעבר הכיתה.

אז אולי השנה הזאת לא תהיה כל כך נוראית.

מקווה שנהנתם[: