אהבה זה סבל.

אמרו ה"חכמים",

זה מה שלימדו אותי החיים,

מה שהראו לי אחרים.

ואני לא ירגיש אותה עוד לעולם.

לפחות דבר אחד חסכתי מעצמי.

ועל תנסו להגיד שאתן מבינות מה אני עוברת ושאתן רואות שרע לי.

על תשחקו לי אותה פסיכולוגים ועל תנסו לדבר איתי על זה,כי אין לי עניין בזה.

כי אף אחת מכן בכלל לא יודעת מה עובר לי בראש.

כל אחד חי בעולם שלו,

לא רואה אחרים.

כל אחד חושב על עצמו,

אין זמן אחרים.

כל אחד דואג לעצמו,

אין מקום לאחרים.

כל אחד חי את החיים,

מתעלם מהמתים.

כששואלים שאלה, מחכים לתשובה.
לכל בעיה, מחכים לפתרון.
בחיים מחכים למוות.

לפעמים הכל מתנפץ בפנים,הכל מתפורר לחתיכות ואת יוצאת לחיפושים אחר הרסיסים.
מנסה להדביק כל חלק וחלק,אבל לא מצליחה,קשה מדי,מסובך מדי.
כל פעם זה נראה לך אחרת.
אז את עוזבת ומחכה שהכל יסתדר מעצמו.
מביטה בשעון ולא רואה שום שינוי,עוברות להן כמה שעות טובות,לאחר מכן ימים שהופכים לשבועות ומשם מתגלגל לחודשים
עד שאת מגיעה לנקודה שממנה התחלת,עברה שנה.
מסביבך הכל השתנה,אנשים,הסביבה...
רק הרסיסים עדיין פזורים אי שם,אף אחד לא מציעה לך עזרה.
את ילדה גדולה תסתדרי לבד,כבר עברה שנה,את יותר חזקה.
מחפשת משהו שיעזור לך לחפש את החלקים החסרים,אולי רמז?מאיפה להתחיל.
מראה?לא איננה עוזרת,רק מכאיבה ,מוציאה את האמת לאור שבפנים שום דבר לא השתנה,זה רק כלפי החוץ,זה רק כלפי החוץ.
התמונה?רק חיוכים,עבר אבל שום דבר מהזמן האמיתי.
חלון?תמיד היה פתוח,להיות חופשיה?!לא עכשיו.
מכתבים?לא ישלחו למי שנכתבו,תחזירי אותם למקום,למעמקי המגירה.
מפתח?לנעול את עצמך לתמיד לא יעזור,לנעול את ליבך,את הרסיסים שנותרו,לשמור עליהם שלא יפגעו.
מסכה?עכשיו את מוכנה,צאי החוצה תראי חיוכים תמשיכי בחיים,רק כשתחזרי לחדרך תשובי למציאות שבה את שקועה,היא לא תיפתר מעצמה.

צבעתי והסתפרתי....לא ממש אהבתי:/

להסתכל בעיניים בלי בושה,

להסתכל לך בעיניים ולהבין שזה ניגמר.

לחייך חיוך גדול ולחשוב "זה באמת נגמר לעזאזל?"

אחרי תקופה ארוכה אני מחייכת כשאני רואה אותך.

עבר הרבה זמן,הייתי אומרת משהו כמו 4 וחצי חודשים.

יש עוד משהו בלב,געגוע.

לא יותר.

זה היה הסימן בשבילי,שזהו התקופה הזאת נגמרה סופית לפחות מבחינתי,עוד אדם נימחק מחיי.

זיכרונות,

כמה תמונות,

בהם יש חיוך רגוע ,קצת געגוע.

לא יותר.

ורק אחרי שעוזבים,אני רואה את השלט של המקום בו לא יודעת אם עוד אבוא לבקר,ואם כן,זה יהיה משהו אחר.

צפים הזיכרונות,מאותם תקופות.

אין חיוך גדול שאז חייכתי,

שקט,

שומעת מנגינה שקטה,אפילו קצת מדכא,

קצת עצב,

הלב לא רגוע.

קשה לקלוט שנגמרה לה תקופה,שזהו אין דרך חזרה.

סגרתי את הדלתות,

אין יותר כניסה.

ורק עוד כמה דמעות לפעם האחרונה.