הלוואי שהייתי מסוגלת לעבור יום אחד, אחד בלבד, ולעמוד בתפריט שהצבתי לעצמי, בתוכנית הספורט שבניתי כדי שאוכל לחזור לרוץ, להסתכל במראה ולחייך לא כי אני אוהבת מה שאני רואה אלא כי הוכחתי שיש בי עדיין ניצוץ של כח רצון.
האוכל תמיד היה חבר מנחם בזמן תקופות קשות, ורק אלוהים יודע שזאת בדיוק תקופה כזאת, שום דבר לא הולך, שום דבר לא זז, מלא סכינים נתקעים בגב אחד אחד.
זה טיפשי כי אני מסוגלת, ואני לא צריכה לשמישהו יגיד לי את זה, כי אני יודעת שאני מסוגלת!
יש לי דד ליין (שניים אפילו), יש לי רצון להוכיח שאני יכולה(!), יש לי חלום להוציא לאנשים את העיניים, לסובב ראשים, לשבור לבבות, לגרום לכולם לאכול את הלב מקנאה!
ואני יודעת .. שלא משנה עד כמה אני "מצטיינת" מעבודה, בלימודים, בין חברות, עם בנים .. כלום לא שווה את זה, כלום לא יגרום לסיפוק מקסימאלי עד שאני ארגיש טוב בגוף שלי.