מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מטאפורות.
הרבה יותר קל לדמות דברים רציניים לדברים מגוחכים כדי להגיע למסקנות רציניות.
החיים שלנו הם בעצם מגדל לגו.
כל אחד מאיתנו רוצה ומייחל שהמגדל שהוא בונה יהיה הכי יציב, הכי מרשים והכי גבוה שאפשר, לכן כל אחד גם מרכיב את המגדל שלו מחלקים אחרים- צבעים שונים, גדלים שונים, צורות שונות, מקומות שונים...
הכל מוביל לרב גוניות ולשונות רבה בין האנשים הקיימים.
במהלך הבנייה האין סופית הזאת חלקים במגדל מתפרקים, כמו למשל חברויות שנעלמות, מעבר של מגורים, סיום בית ספר.. חלקים שלמים במגדל הזה בעצם מתפוררים ומשנים את כל צורת המגדל.
בהתחלה, כמו כל דבר שמתפרק, זה כואב, זה קשה, ויש איזשהו שלב של בלבול עמוק שנובע מהשינוי שנכפה עלינו, אבל אחרי השלב המעיק הזה, החלק הנפלא ביותר מתחיל, שהוא תהליך של בנייה מחדש ושיקום ההריסות, חיזוק הבסיס ושיפור המגדל. לבצע בו שינוי, אבל שינוי לטובה. בתנאים שלנו, לפי המטרות שלנו.
אחרי איזה כמעט חודשיים מדהימיםםם שעברו עליי הגעתי למסקנה שכל החוסר וודאות הזה נובע משלב הבלבול שלי... שכל מה שבניתי וטיפחתי בשנים האחרונות, כל מה שהיה החיים שלי, מתחיל להעלם. כל החברים שלי מתחילים לחיות את החיים העתידיים שלהם ומתחילים לפנות לכיוונים שונים, מה שמונע ממני לראות אותם כל יום כמו שהתרגלתי עד היום.
עכשיו אני בבית אחרי כל כך הרבה זמן וטוב לי, כל כך טוב לי, כי אני יודעת שאחרי השלב המעפן של הפירוק, יגיע תהליך הבנייה. דברים יפים עוד יגיעו אליי. חיים טובים מצפים לי.
אני רק צריכה לדעת איך לחבר את כל החלקים הנכונים, ולא לשכוח לחזק את הבסיס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
