אני רועד אבל רץ ראשון.

מוסיקה בצרפתית, קצת יין לבן בכוס סדוקה, בדיוק הזמן הנכון לרגשות האשמה.

הילדה הקטנה שהתרוצצה פעם בראשי עשתה כאוות נפשה, שאבה כוחות מאנרגיית השמיים לכל המעללות שעשתה לעצמה, בלי לחשוב מעבר לנראה, והנה, תראו אותה עכשיו, עמוק בדמיוני, התחתנה והולידה ילד, עם קריירה נפלאה במעמקי הבועה. והנה אני, נכנסת לבד לאמבטיה אדומה מלאת אבק של התיישנות, יושבת וחושבת על האהבה שיכלה להיות לי, העושר שיכל למלא אותי אילולא הייתי נשארת המשוגעת הקטנה שבראשי. תשארי מאופקת ומחושבת, אני אומרת לה, ובדבק מדביקה את החיוך שעל שפתיה. ובמחשבות הפרועות שלי אני מדמיינת עולם בו אוכל להשלים עם עצמי ולעשות אמנות, אמנות ואהבה, אהבה וסקס. סקס ואמנות. אבל אז אני אומרת לה, תשארי מאופקת ומחושבת, ובנייר זכוכית מנגבת את הדמעות שעל לחיה. כן, הילדה הקטנה מבינה שבכל דרך שתלך, היא תפצע. לכן, נשארתי מי שאני, עם מוסיקה בלבן ויין צרפתי, יושבת בהשהייה, ומחכה לעוד התפרצות.