אני רועד אבל רץ ראשון.

אני חושבת שהייתי יכולה לסכם אותן בכל כך הרבה משפטים, של "למה דווקא אני"

אבל רק דבר אחד... היה היום רגע בין אמא לאבא שאמא החזיקה לו את היד ונישקה אותו והרגשתי כמה שהם אוהבים.

מה שלא הרגשתי בכל שנות חיי המטאפוריות. אני חווה משהו מאוד קשה לעיכול, לכן אני בכלל לא מגיבה עליו תגובות שכליות אלא ממשיכה ממאורע למאורע, אחד אחרי השני, ולא נושמת באמצע, לא נושמת. אם אנשום נשימה ארוכה ומרגיעה ואתחיל להריץ את כל העניינים המתרחשים לו, לי, בראש ובלב,אסיים מלנכולית וללא שום פתרון עצמי. אני לא מפחדת לבכות, הדמעות זה עניין די רגיל אצלי בימים האחרונים, ואני דיי גאה בבריחה המודעת שלי, לאור העובדה שהמצב לא בדיוק מזהיר ואני עדיין לא מתמוטטת פיזית. אני בסדר.

ויש איזו אחת, עם עיניים חומות ושיער מסובך עד הכתפיים, שאיתי. איתי תמיד. תומכת בי. לא חושבת שהמילה תודה תביע את ההערכה שלי אליה. אז ממש לא תודה. הרבה יותר מזה.

אסיים בקלישאה, שיהיה בסדר, כי ממש אין דרך אחרת אלא הדרך הזאת. יהיה בסדר, וזה מה שיהיה.

נגיעה קלה על הגבה מצד ימין, הרי הדמיון יוצר פלאות.