אני רועד אבל רץ ראשון.

אם כבר לשקוע, אז לשקוע עד הסוף.

מלנכולי רץ במעגלים סביב השקיות הכחולות שמתחת לעיניים שלי.

כמובן שהחיילים של צבא ההגנה שבראש שלי לא יתנו לזה לקרות, לכן,

אם כבר מגננה, מגננה עד הסוף.

רגשות האשמה השקריים שהלב שלי ממציא רק מראים לי את יכולות הבחירה שלי לברוח,

ואת כמה שאני נחושה להשתמש בהם.

אבל כל זה שקר, מבחוץ אני בת-אדם, אמורה להיות אנושית,דאגנית, ואי שתקנית,

ומה שנשאר לי זה לשבת מחוץ לדלת של החדר.

החדר גם ככה נמצא בכל מקום.