ולפעמים, בלילות,

את נתפסת לי ברשת המחשבות.

אני יכולה ממש להרגיש אותך, מעליי,

בין הכוכבים.

ולפעמים, כשאני לבד,

את תופסת אותי לשיחה.

אני חייבת להודות שלוקח לי כמה רגעים להבין

שזה בעצם מונולוג.

כבר חצי שנה שהעולם ממשיך בלעדייך.

כבר חצי שנה שאנשים מצליחים בקושי להתרגל לחיים בלי החלק שאת מילאת בהם.

וכבר חצי שנה שתחושת הפספוס לא עוזבת אותי.

אני רוצה לשתף אותך במשהו שקרה לי לפני חודש בדיוק:

יום שישי, בוקר.

אני נוסעת לזכרון, כדי לבקר את הקבר שלך בפעם הראשונה.. אחרי 5 חודשים.

אני מתקשה לתפוס שהקבר שלך מופרד מהחלקה לידה נקברת,

שאת לבד, בצד.

אפילו אחרי החיים, בכבוד האחרון שחלקו לך השאירו אותך בצד?

התיישבתי ליד מצבת האבן הנראת כמאולתרת, בהשוואה לכל שאר המצבות.

"מיתר".

אלוהים יישמור..

אחרי כמה רגעים של הסתגרות והפנמה, הסתכלתי לשמיים.

בתוך ראשי אני מדברת אלייך..

משלימה פערים.

משלימה סופסוף עם העובדה שעכשיו זה יהיה אך ורק ככה, ולא פנים אל פנים או בטלפון.

ועוד יש לי את המספר שלך.

התגעגעתי אלייך.

מבט אחרון על הקבר,

מילה אחרונה,

אבן על המצבה,

עד לפעם הבאה.

יצאתי מבית הקברות בהרגשה משוחררת.

כי דיברתי איתך,

והסברתי לך כל מה שאני מרגישה לגבי העלמותך מפני האדמה,

ולגבי העבר שלנו,

וכל מה שלא הספקתי להגיד לך כשעוד היית כאן.

והכי חשוב?

הבנתי שאת בעצם עדיין פה, איתי.

וכמו ששמך חקוק על אבן, הוא חקוק גם על ליבי.

תמיד איתך,

תמיד איתי,

לעולם לא שוכחת.

מיתר, כבר חצי שנה בלעדייך.