temple of sins
where the masks go down and the pain shows up |
כינוי:
under my mask מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
יש בי גועל פנימי
ולא עושה לי טוב לקרוא את כל הבלוגים האלה. ממש לא טוב.
אבל זה מפתה מדי.
לקרוא ולהבין איך החיים שלי יכלו להיראות אם הייתי ממשיכה בכיתה י' ולא מפסיקה ככה סתם פתאום ונהיית נורמלית.
אם.
אם הייתי ממשיכה לרעוב ולהתעלל בעצמי. והפקידת סעד שדיווחו לה עליי הייתה מחליטה לעשות משהו והיו שולחים אותי לאשפוז. גאד הייתי פאקינג קרובה לאשפוז.
אני עדיין לא מעכלת את זה.
בכלל, אני עדיין לא מעכלת בערך שום דבר ממה שהיה לפני שנתיים. אני קוראת פוסטים וקטעים שכתבתי אז, ולא מבינה מי זו הילדה הפאקינג דכאונית הזו ואיך היא הפכה להיות אני. איך? איך בנאדם שפאקינג לא מצליח לקלף את עצמו מהמיטה בבוקר ורק בוכה כל היום וחי על 50 קלוריות ובטוח שהוא סובל מהשמנת יתר כשהוא שוקל 44 קילו,
מוציא את עצמו מהמצב הזה לבד לגמרי ובלי שום עזרה מאף אחד והופך להיות מישהו אחר?
איך איך איך?
באמת שאני לא מבינה את זה. פשוט לא.
וכנראה זה בולשיט. כנראה עמוק בפנים שום דבר לא השתנה. כי עובדה- אני עדיין מתאבת את הגוף שלי ועדיין מתה לחזור לימים ההם ולראות את עצמי מתמוטטת לי באמצע המסדרון ומובהלת למיון עם עירוי וזונדה ומה לא...
עדיין.
וההבדל היחידי הוא שעכשיו זה לא קורה בפועל. רק בראש. וזה הכי מסריח. כי זה מענה את הנפש, זה פאקינג עינוי. אבל צריך להמשיך להזיז את עצמך ולתפקד כרגיל, כי הרי אני שמנה עכשיו אז אין לי שום זכות לרחם על עצמי ושיהיה לי קשה ורע. כי אני אוכלת לא? אני בסדר.
ברור.
ואני כ"כ מפחדת. גאד. אני מפחדת מעצמי, וממה שיקרה לי בחופש הזה, בלי הפנימיה ובלי מסגרת ובלי האנשים האלה שאני לא יכולה בלעדיהם. איך אני אחזיק את עצמי? איך? אני אהפוך לבנאדם הכי דכאוני עלי אדמות, אני לא אצא מהבית, אני רק אשב ואוכל כם היום, אני אעלה 15 קילו ואז אתאבד. זה מה שיקרה.
זה הדבר הכי מפחיד בעולם ואני פשוט לא רוצה שזה יגיע. לא.
ושוב- כל התוכניות והפנטזיות שלי על איך אני הולכת לצום חודשיים ולהתחיל את השנה הבאה כדחליל. ואני יודעת שזה הכול אשליות, שם זה מתחיל ושם זה נגמר, אבל זה מנחם אותי קצת.
אני רוצה לנצל את החודש הקרוב, החודש האחרון שנשאר לי, כדי לחזור לילדה הזו שעזבתי בכיתה י'. לא הגיע לה שאני אעזוב אותה ככה, בלי להיפרד בכלל. אני פשוט נעלמתי לה.
או שהיא נעלמה לי.
.
הכול שטחי ומפגר וריקני וחסר משמעות. הכול נראה לי כל כך מינורי ודפוק ביחס לזה. כאילו שמתי את כל העולם הפנימי שלי על הולד עד שהיא תחזור. ואז כשאני קוראת על כל הילדות הדפוקות האלה שמתאשפזות להן במחלקות סגורות, אני מתה מקנאה. מתה. כי הן לפחות הצליחו להגשים את עצמן ולחיות כמו שהן באמת, והן לא מכריחות את עצמן להישאר שפויות למען השפיות.
מה היא נותנת לי בכלל, השפיות הזו? מה?
נמאס לי ממנה. אני רוצה לחזור לארץ הפלאות והזוועות שלי. כי היא רק שלי ושם אני אני, בלי מסכות וזיופים.
וקצת שיטחיות, כי אי אפשר לחפור כ"כ הרבה.
אז מבחינת אוכל היה בסדר.לא מדהים. היו לי כמה ימים טובים, כמה פחות. ישבתי במלא ארוחות עם כוס מים, וזהו. ושתיתי איזה שני ליטר ברצף, עד שהרגשתי קור ובחילות. ואז אנשים התחילו להגיד לי לקחת אוכל וזה... שיגידו.
ואני משלשלת בטירוף. אז כנראה שהצלחתי לדפוק לעצמי את מערכת העיכול.
וגם היה לי מחזור חלש טילים. יומיים וחצי בקושי. אז גם את זה דפקתי.
זה אף פעם לא ייגמר, נכון?
אני רוצה להרפות. אני רוצה למות קצת.
אני רוצה שקט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
