ואני מתחילה לחשוב שלעולם לא ישתנה.
אז התחלתי, באמת באמת התחלתי.
יש לי חניכים וצוות והכול...
זה מוזר. מוזר מאוד.
קשה לי לאכול לידם. קשה לי לאכול בחדר אוכל. קשה לי לאכול בקומונה.
ואני אוהבת את זה.
כי אני אוכלת פחות, וכי כבר אפילו רזיתי קצת. ממש ממש טיפונת, אבל רזיתי.
והיה איזה יום שקמתי והרגשתי סחרחורת כזו כמו פעם...
אנשים שמים לב, ומדי פעם זורקים לי הערות מעצבנות של "תאכלי" ו"למה את לא אוכלת?"
כאילו שזה מה שיגרום לי לאכול עכשיו ולאהוב את עצמי.
רוב הימים אני על 600-700,
יש ימים שאני בקושי עוברת את ה-400.
זה טוב, אני אוהבת את זה, אני פשוט לא יודעת איך להתייחס לזה.
לדאוג? להילחץ? לא לעשות כלום ולהמשיך ככה?
להגיד למישהו? להסתיר? להילחם בזה?
אין לי מושג. באמת שאין לי.
דיברתי איתה, ממש בהתחלה. ביום הראשון.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?"
וכבר ידעתי לאן זה יילך.
"את אוכלת?"
ושתקתי לאיזה שנייה. ואז אמרתי שכן.
"באמת? את מבטיחה לי שאת אוכלת?"
כן.
דיברתי איתה עוד פעם, אחרי 3 שבועות בערך. היא לא הזכירה את זה, אבל איכשהו היא כן הגיעה ללטפטף לי שוב.
"את צריכה טיפול."
בזה השיחה הסתכמה.
"את לא באמת ניסית. לבוא ולשבת ולשתוק זה לא לנסות. את צריכה לנסות באמת."
"את מוותרת לעצמך. כל הזמן. את מגיעה לשיא ואז מוותרת."
וזה כל כך נכון. אנ כל החיים מוותרת לעצמי. גם עכשיו.
חזרתי לעשן הרבה. כל יום כמעט. אחרי יום ארוך וסוחט לשבת עם סיגריה בדשא החשוך זה הדבר הכי מרגיע בעולם. רק אני לבד עם עצמי ועם העשן שמתפזר ברוח כמו המחשבות שלי.
כל כך הרבה מחשבות מפוזרות. ואין לי איך לתפוס אותן ולשים אותן במקום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
