temple of sins

פאקינג 170 שעות של צום, שבוע שלם, מיום שבת עד שבת שאחריו, בלי אוכל. בלי להכניס לפה פירור. רק מים, קפה ודיאט נסטי.

זהו.

בהתחלה היה קצת קשה, לקראת האמצע נהיה קל, בסוף אפילו כיפי. אופוריה מטורפת שכזו.

אופוריה של שבעה ימי הרעבה לא דומה לשום דבר אחר.

הלב דפק מהר וחזק, כל כך חזק. כאילו הוא עוד שנייה קורע לי את החזה וקופץ החוצה.

והראש הסתובב קצת, ראיתי שחור מידי פעם, ונקודות לבנות.

איך התגעגעתי.

אף אחד לא שם לב. אני כבר רגילה להדביק על הפנים חיוך מזוייף, והם רגילים לעצום עיניים.

זה היה קל. קל מידי.

לפעמים כל מה שבא לי זה שמישהו ינער אותי, יצרח עליי שאני חולנית ודפוקה.

או שיחבק. רק שיחבק ולא יגיד כלום.