אחרי 5 שנים של צומות און אנד אוף, של שנאה עצמית, של התעללות עצמית,
יש אבחנה. מפסיכיאטר. זה כתוב שם, שחור על גבי לבן, ובתיק הרפואי שלי, ובכל המיליון הפניות שהוא נתן לי.
anorexia nervosa.
זו האבחנה.
זהו. לא עוד "קטעים עם אוכל", לא "מנסה לקבל צומי", "משחקת אותה צמה".
לא.
אני אנורקסית. זה מוגדר, זה מאובחן. זה רשמי.
גאד.
מזל טוב? כי אני אהיה עכשיו הכי כנה שיש, וזה אולי יישמע נוראי, אבל אני שמחה. אני מרגישה כאילו זכיתי בפרס נובל עכשיו. סופסוף הגעתי לשם, קיבלתי את התואר הנכסף. אנורקסיה אמיתית.
זה נשמע מזעזע, חולני ברמות אחרות. אני יודעת.
אבל מאז שזה התחיל, לפני 5 שנים, אף אחד לא נתן לזה הגדרה. גם כשהייתי במצבים הרבה יותר גרועים, בתת משקל מטורף, אף אחד לא קרא לילד בשמו. כולם התחמקו, ניסו לעטוף את זה בעטיפות יפות, במילים שהולכות מסביב, אף אחד לא העז להגיד את זה, שאני אנורקסית.
וגם אני לא. בכלל לא האמנתי בזה. חשבתי שאני סתם דפוקה, שאני משחקת משחקים עם כולם, שאני יכולה להפסיק בשנייה אם אני רק ארצה.
שאני שולטת בזה במאה אחוז.
וזה היה רע, כי ידעתי שזה הורס לי הכל, והאשמתי את עצמי. כי הרי אם אני שולטת בזה, למה אני לא מפסיקה וזהו? למה אני נותנת לזה להמשיך להרוס לי?
אבל עכשיו זה שונה, זו הקלה עצומה. זו לא אשמתי. אני באמת חולה. אני חולה.
זה עדיין לא נשמע לי אמיתי, כי אני לא רזה בכלל, באמת שלא. אני לא מבינה למה כל מילה שנייה של הפסיכיאטר הייתה על הרזון שלי ועל זה שאני חייבת להתחיל לאכול. אני באמת לא מאמינה בזה.
והאינסטינקט הראשוני אומר לי לצום עכשיו בראבק, לקרוע את עצמי בספורט, להוכיח להם שאני ראויה לאבחנה הזו.
הוא שלח אותי לאלף בדיקות, דם, משקל, בלוטות, א.ק.ג., דיאטנית, רופאת נשים, מה לא.
והוא אמר שאם אני לא אשתף פעולה, הצבא ישחרר אותי. על פרופיל 21. הוא היה כל כך רציני. זו באמת אופציה.
אבל אני חייבת להראות להם שזה נכון. שאני באמת חולה. אני מפחדת שלא יראו כלום בבדיקות, שאף אחד לא יאמין לי. ששוב כולם יחשבו שאני משחקת אותה בשביל צומי.
הבושה.
ואני עדיין צריכה לעכל את זה.
אנורקסיה אה?