8 וחצי ימים של צום.
שברתי עוד שיא.
איך היה? קל מידי. בקושי הרגשתי אותו. רציתי שהוא יהיה קשה, רציתי סחרחורות מטורפות, לראות שחור בעיניים, שהלב ידפוק חזק כמו משוגע, כמו בצום הקודם.
אבל כלום.
אפילו את האופוריה הזו של ההרעבה כבר לא הרגשתי. שום דבר כבר לא מרגש אותי, זה עובר לידי.
אז לא אכלתי 8 ימים, אז מה?
זה כבר לא מספיק לי, אני צריכה יותר. אני צריכה 10 ימים. 240 שעות. אולי ככה אני ארגיש משהו אמיתי.
אני כבר לא מרגישה כלום. כלום.
ומסביב? כולם יודעים. כולם יודעים שעובר עליי משהו רע. ועוצמים עיניים. פשוט נמנעים מלדבר איתי, מפחדים להתמודד איתי. אני מרחיקה את כולם, את כל מי שרוצה לעזור לי. כולם כבר התייאשו, ואי אפשר להאשים אותם.
כשאני מצליחה לשים את המסכה שלי, ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אז הם כאן. הם צוחקים איתי ומדברים איתי ואוהבים אותי.
אבל כשזה נהיה קשה מידי, כשאני כבר לא מצליחה להמשיך בהצגה הזו, כשאין לי כוחות כבר לצחוק ולחייך חיוכים מזוייפים, כשאני באמת צריכה את העזרה שלהם, הם בורחים ממני. עוצמים עיניים, הם מפחדים להתמודד איתי.
מה עושים עכשיו? כי אני מתרסקת למטה, ואף אחד לא תופס אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
