איכס זה פשוט זוועתי. הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי.
איזה חלשה אני. שבועיים וחצי טירונות ואני מתבכיינת.
אבל זה קשה. ממש קשה לי.
ואני אוכלת.
כוס עמק.
ביומיים הראשונים עוד איכשהו הצלחתי לסתום את הפה. אבל מיום שישי אני פשוט טוחנת.
איכס אני דוחה.
ומה זה משנה שקורעים לי שם תצורה? מה זה משנה שאני עומדת כל היום על הרגליים, ובמקרה הטוב רק עומדת, ורוב הזמן מתזזת לי מח' לח', ורצה וזוחלת ועושה פקלים ומה לא.
מה זה משנה?!
להפך!
אני מפגרת. אני יכולה לנצל את זה ולהעיף איזה 2 קילו בשבוע. אבל לא, אני אוכלת ואוכלת.
פרה מטומטמת.
לפחות אני לא חושבת כשאני שם. למי יש זמן? גאד אין לי זמן לחרבן שם. אין לי זמן לנשום.
הקורס היה שכונה ביחס להתעללות הזו. בית הבראה זה היה.
אבל אז לפחות אני לא חושבת על כמה שאני שמנה.
ואז זה מגיע אליי בבום בסופש. איזה יופי.
די. עוד 10 ימים. זה כלום. זה עוד שנייה נגמר.
שייגמר בבקשה.
שייגמר כבר.
נגמרו לי הסיגריות. וממש בא לי סיגריה. לא עישנתי היום בכלל.
עשו לנו שיחת פתיחה עם הקב"נית של הבסיס. מצחיקה. היא גם הקב"נית של הבה"ד. אז למה לעזאזל תקעו אותי עם הקב"ן השני הדביל הזה? לא יכלו להביא לי אותה? מי לעזאזל שולח חיילת שלא בא לה לאכול לקב"ן כשיש קב"נית??
קיצר ממש התלהבתי ממנה בחמש דקות הראשונות אבל אז הבנתי שהיא כמו כולם. שהיא אובר נחמדה כזו וצבועה ואני שונאת את החיוכים המזוייפים האלה.
שונאת.
טירונות זה זוועה. כמעט בכיתי. עמדנו וחיכינו לנשק וכל כך כאבו לי הרגליים מהנעליים המזדיינות האלה ומהשעות עמידה בשמש. וכמעט בכיתי.
אבל אז הפסקתי. כי אני לא בוכה.
אין טעם.
בכי זה לחלשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
