ואני לא רוצה לצאת בהצהרות אבל הוא יהיה ארוך.
אני כבר ביום הרביעי.
לא קשה לי. נשבעת.
כשאין אוכל ופיתויים מסביב זה הרבה יותר קל.
פשוט לא צריך לאכול.
קפה וסיגריות זה מספיק.
ואני באמת לא מבינה את עצמי.
כי מצד אחד אני נורא נורמלית, אני גרה בדירה עם שותפים ולומדת ועובדת ויש לי חברים ויש לי תכניות לסופש ולא חתכתי את עצמי כבר המון זמן.
אבל מצד שני לא אכלתי כלום כבר 5 ימים ואני לא נרדמת בלי 5 כדורי שינה כל לילה ואני לא יכולה להפסיק לקרוא בלוגים של ילדות שרוטות ודפוקות שמאושפזות במחלקות פסיכיאטריות.
ואני נורא מקנאה בהן.
אז מה הבעיה שלי? באמת, מה?
אולי אני באמת בורדרליין.
אולי היא צדקה.
ואין לי שום פתרון כמעט.
כי כן, עכשיו סביר, ואתמול היה מזעזע ושלשום היה מעולה ומחר יהיה שוב נוראי ואחרי זה אפילו יותר גרוע ואחר כך שוב יהיה טוב.
זה כל כך מבלבל.
ומעייף.
והדבר היחיד שמתקרב להיראות כמו פתרון הוא לצום.
למה?
כי זה מסיח. ומשכיח. וזה כואב לי פיזית ואני אוהבת את זה.
ואני מרגישה את הלב שלי דופק חזק.
יש לי לב.
אני אצום עד שאני אתעלף. ואני אתמוטט ויאשפזו אותי ואז יבינו כמה אני דפוקה באמת.
ואז אולי לא יכעסו עליי ולא יתאכזבו ממני ויסלחו לי שאני לא מממשת את הפוטנציאל של האייקיו הגבוה להחריד שלי ואת הכישרון המטורף שלי.
ואז אולי אני אפילו אצליח לסלוח לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
