בס"ד

יובל מימון, שעבר [בטראומה] את מלחמת לבנון, הרצה לנו היום.

סיפר על המפקד שלו, שהקריב את חייו למען המדינה. למענם.

המצגת שהראה, על החיילים הכה אמיצים שנפטרו למען המדינה,

גרם גם לי לבסוף גם להזיל דמעה.

למה זה קורה לאנשים הכי טובים?

אני לא יודעת. אומרים שה' רוצה את המלאכים לצידו.

הם אנשים כ"כ אמיצים, כ"כ ...כ"כ.

ולמה הם מתו? בגלל איזה שר בטחון שלא יודע כלום מהחיים שלו? שאפילו לא יכול לנהל את החיים שלו, אז הוא מנהל על הבטחון של המדינה? בידי מי אנחנו מפקידים את חיי החיילים? :(

למה זה קורה לנו?

לא מספיק סבלנו?

לא עברנו מספיק אסונות?

כנראה שלא.

אבל ביום הזה, עם המון עצב, צריך להסתכל גם על הצד הטוב.

יש לנו חיילים גיבורים במדינה!

כל אחד ואחד!

בזכותם יש לנו את ארץ ישראל, הכול בזכותם.

אני מעריצה כל חייל וחייל.

בזכותם, יש לנו ארץ. יש לנו איפה לחיות.

אנחנו לא צריכים לחיות בגלות בבושה, או בפחד.

בזכותם אנחנו חיים על האדמה המקודשת הזאת.

אך ורק בזכותם. ולא בזכות איזה ראש ממשלה דפוק, ושר בטחון דפוק, וכל הפולטקאים המושחתים.

אני,

בחיים לא אלך לקרבי.

אני לא יכולה לחיות עם טראומה.

אני לא יכולה למות, ולהשאיר את המשפחה, אימא, קארין, אבא, בוכים בגללי.

אין לי את האומץ.

כ"כ עצובה,

ואתפלל כל יום בשבילכם, חיילים,

עדנחבר.

נ.ב.

אני יודעת שאני מזניחה את הבלוג.

אני מקווה שמעכשיו, אני אשתפר.