מנקודת המבט שלי.

"לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט (רק) קיימים" -(תחשבו על זה שנייה............ חזק לא? נכון איפה שהו...)

לדעתי זה קורה להם כשהם או כי הם שוככים איך לחיות

לי זה קרה באיזה שהו מקום כמשהו "הלך" מימני, כשאיבדתי משהו שבאמת אהבתי כול כך

את עדיין כאן... לא יודע עם אני סומך עלייך ב - 100% ולא אני לא מדבר איתך על הכול אני לא מדבר איתך על כול הרגשות שלי שמיסטובבים אצלי בפנים... וגם את לא.. גם את לא מספרת לי עליו (על כמה שהוא חמוד) גם את לא מראה לי תאסמסים "החמודים, והמתוקים שהוא שולח לך" למזלי ולא שאני רוצה בכך...

אז את כן פה מי צד אחד אנחנו כן ידידם טובים מאוד אפילו... אבל... אני לא יכול לחבק אותך

אני לא יכול ללטף אותך... להגיד לך כמה שאת חשובה לי כמה שאת יקרה חסרה כמה שזה חסר לי... כמה שהשייכות עד אמצע, אור הבוקר בפלא איתך חסרות לי... כמה שאני ממתגעגע ללילות ההם... למגע ההוא איתך...

כשהינו ביחד היה לי טוב הייתי באמת מאושר... לא הייתי מוטרד מי כלום הכול היה כול כך פשוט נכון וטוב פשוט ורוד ח...

עכשיו עכשיו אין טעם הכול מסובך כול כך כלום לא הולך ומסתדר בקלות... אני יודע שזה נישמע מפגר אולי ילדותי נדוש ופטאתי אבל זה באמת באמת ככה.... פשוט ככה בין עם אני רוצה ובין עם לא

ואני לא חיי לא כמו פעם אז אני קיים פה בתוך כול החלל הזה... אני חיי בשייכות איתך קיים בשאר הזמן...