אני יודע שאמור להיות לי דיי קל להתחבר אליו... הרי הרי אנחנו לא כול כך שונים... וזות היתה אחת הסיבות שכול כך אהבתי תדמות ואת המחזה הזה... אבל... לא יודע יש שם מין מחסום קשה לי להוצאי מעצמי את הרגש אולי דבקה בגלל שהמיקרה כול כך קרוב (כואב) לי... כול כך מדבר אלי
אני באמת מנסה להוצאי את הרגש והכול...
היום הרגשתי דיי טוב כול היום... גם גם הרגשתי שעבר לי....(קצת המצב רוח ה"לא טוב")
אבל אז חזרתי מהחזרות באולם לבית ספר נישארה עוד שעה ללמוד הלכתי לספריה גלתי שם את כולם עושים עבודה... אז באתי ישבתי לידך לידכם והתחלתי לעבוד... אפילו את פנית אלי כזה ראשונה וספרת לי על העבודה..
אבל חוץ מיזה... כלום קרירות אני יושב שם ו... זה לא פר זה לא פר מיצידך..
הרך הכול כך טוב שלך שאני כול כך אוהב, אולי בושם אולי מרכך שמפו אולי שנהם? ואת כול כך יפה.... קשה לי שלא להחמיא לך... שאלתי אל החולצה עם היא חדשה... הכול נראה כאילו ניתפר בימיוחד בישבילך...
היית ממש קרה (אבל למה)
נימאס לי מהמרחק הזה שבמסן אנחנו מדברים כאילו כלום וביום יום לא אומרים בכלל כלום
היום כשעבדתי עם צליל על הדמות עשינו תרגיל כזה (פסיכולוג ופצינת פעם ג'איל ופעם דון והשני היה הפסיכולוג או המטופל) עשינו את זה כדי שיעזור לנו להתחבר...רגשית והכול לדמויות... וכשהגיעה תורי לדבר... דברתי הוצאתי... והיא פשוט הקשיבה היתה שם והקשיבה היתי דון, דון ביקר (הדמות שלי) אבל מבפנים, מבפנים אני זה שדברתי. היא כבר הפסיקה לשאול שאלות ("כהפסיכולוגית") ואני המשכתי לדבר ולספר בידיוק מה כואב לדון בזה שג'אל הולכת ועוזבת אותו עכשיו לטובת מישהו אחר... זה שג'אל שוברת את דון בלי רגש, בלי אכפתיות כאילו כלום בזה שרק הנוכחות שלה עושה לו טוב
...לא משנה ....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
