פאנפיקים רק בשבילכם.

ערב טוב לכולם ושבוע טוב! (:

הבוקר סיימתי את הספר השביעי. (קיבלתי ביום הולדת) במילה אחת, תדהמה. בשתי מילים, תדהמה עצומה.

אבל אני לא אספלייר פה, כדי לא להרוס לכם. כמה מתחשבת אני.

שניגש לעניין?

תמיד תהיתי, מדוע תלמידי גריפינדור לומדים דווקא עם תלמידי סלית'רין? האם לא היה *הרבה* יותר קל, אם גריפינדור היו לומדים עם בית אחר? שכידוע לכל, גריפינדור וסלית'רין מעולם לא חיבבו אחד את השני (בנימה יפה).

חקרתי מעט, והנה לכם הוכחה, שחור על גבי לבן (או שמא, שחור על גבי חרדל), לסיבה שחייבים להשאיר אותם בייחד!

דומה שבית סלית'רין הוא הוא המקור לכל הצרות, וגם אם מתאמצים, מתקשים לאתר בבית ולו חניך רואי אחד. חניכי סלית'רין מבטאים את הגישה האפלה שמדגים קווירל באבן החכמים: "אין טוב ורע, יש רק כוח, ואנשים שחלשים מכדי לקחת אותו..." (אבן החכמים, עמ' 297.) סלאזר סלית'רין שייסד את בית סלית'רין בבית-הספר הוגוורטס, האדם שהבית נקרא על שמו, היה יצור ערמומי שבנה את חדר הסודות מתחת לבית-הספר, מבלי לשתף במעשה את ראשי הבתים האחרים. ובכן, מדוע לא נפטרו מן החניכים הערמומיים שהתגוררו בבית סלית'רין?

איש לא ניסה להיפטר מהם מסיבה פשוטה: סילוקם מבית-הספר סותר את תפישותיה של רולינג שלנו. נוכחותם של חניכי סלית'רין בהוגוורסט, מעידה על עמדותיה בנושאים מוסריים וחברתיים כמו טוב ורע, צדק ועוול.

מנהיגותו של דמבלדור עמדה במבחן חשוב כאשר ג'יי הצליחה לעצב אידיאל ראוי לחיקוי: קל יותר לדחות את הרשעות מתוך אימה, או לדכא אותה בכוח, מאשר לגנותה בתוקף, מתוך רגשות חמלה כנים. דמבלדור הפגין כמה פעמים את האמון הרב שהוא רוחש להם, מתוך ידיעה ברורה שהם עתידים לכפר על מעשיהם.

ארבעת מייסדיו של הוגוורטס מהווים דוגמא מצוינת להגדרה "השלם הגדול מסכום חלקיו". למרות שהם שונים מאוד זה מזה, החיבור המשותף בניהם יוצר שלמות הדדית, מפרה ומאזנת.

גם את שאפתנותו היתרה של סלית'רין ניתן לנתב לערוצים מועילים- היא מתאזנת ו'משתקללת' באמצעות תכונותיהם החיוביות של האחרים. הרוע קיים במציאות. הרוע מהווה חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות של כל בני-האדם. באופן דומה, גם נפשו של הארי מכילה קורטוב מאישיותו של וולדמורט. הניסיון לסלק את מייצגי הרוע הוא אווילי לחלוטין, ואינו בר-מימוש.

לכן, חייב להיות דבר-מה, כל-דבר, שייצג זאת ביום-יום.

הא! Beat That!

סתם נו, הכל באהבה. אבל אם יש לכם טענה אחרת, אשמח לשמוע. 

 רארררר *מריירת* (תמונה של דניאל רדקליף בסט לסרטו החדש).

מי האדם שאני חבה לו את חיי (אוקי, קצת נסחפתי. את הפוסט הבא), אשר העביר לי פרו??? תודה תודה תודה!

ערב טוב לכולם! מה שלומכם?

הנה מגיע לו יום הולדתי (הערב ומחר- ג' טבת :), ואיתו גם פאנפיק נוסף!

תהנו, ואשמח שתגיבו (:

תקופת זמן: שנה רביעית בבי"ס הוגוורטס

דמויות: הארי/סנייפ הארי/רון/הרמיוני

אורך: 874 מילים.

"ובכן, פוטר, אני מניח שגם הפעם לא הכנת שיעורים. האם אני צודק?" אמר פרופסור סנייפ בשיעור שיקויים, בעודו מביט בהארי במבט קר וחודרני, מנסה להבין מה עובר בראשו הלהוט של תלמידו.

הפעם הוא נתן שיעורים ממש קשים- הם התבקשו להכין 2 שיקויים. הראשון- שיקוי "הגובר על כל שנאה אפשרית, והופך אותה לאהבה נצחית", והשיקוי השני- להכין ללא הספר את שיקוי השכחה הנפוץ.

"להפתעתך פרופסור," אמר הארי, וחשב לעצמו 'ובעצם גם להפתעתי', "הכנתי את השיעורים הנדרשים." הוסיף והוציא מתוך תיקו 2 מבחנות מלאות בנוזל, האחד נוזל ירקרק, והשני ורוד-אדמדם, הניחם על השולחן וחייך לעצמו חיוך מסופק, שפורש ע"י סנייפ אחרת לגמרי. "אז מה?" אמר בקרירות הרגילה שלו. "אתה חושב שאתה כ"כ מוצלח שהצלחת להכין אותם? צריך לבדוק אותם היטב, לוודא שאתה לא הולך להרעיל כאן אף אחד. למה שלא אתה תנסה את זה... כן. עליך להגיע היום אל חדרי, מיד לאחר ארוחת ערב. אני אקח את השיקויים האלה..."  אמר סנייפ, ועשה זאת, "לוודא שלא תחליף עם מישהו אחר." בסיום דבריו, נשמע ה"גונג" המוכר, שבישר על תום השיעור.

בארוחת ערב ישב לסעוד הארי עם שני חבריו, רון והרמיוני. "הוא החליק מכל המדרגות!" טען רון, "הוא מסוגל להוסיף לשם משהו ולתת לך לשתות את זה ללא כל רגשי אשם! הוא לא אנושי פשוט!" הוסיף. הרמיוני הביטה בו בזלזול והתריסה מנגד "זה לא ייתכן, רון. הוא עדיין מורה בבית-הספר, הוא לא יכול להרעיל תלמיד. יסלקו אותו מיד."

הארי סיים לאכול, קם, אמר "בהצלחה לי", ופתח בהליכה אל עבר משרדו של סנייפ.

כאשר הגיע, תקתק פעמיים על הדלת, וההיא נפתחה לבד. "היכנס" קרא הקול של סנייפ, "שב בכסא". הארי נכנס והתיישב, אך לא ראה את סנייפ בשום מקום.

סנייפ ירד במורד המדרגות. הארי מעולם לא שם לב שיש לו קומה שנייה במשרד, למרות אין-ספור הפעמים ששהה כאן. להבדיל מבד"כ, סנייפ היה לבוש אחרת. הוא לבש טייץ שחורים צמודים, חולצה כחולה-אפורה עם ציור של שד, וג'קט עור חום. בידו הוא החזיק את שתי מבחנות השיקויים.

"אם כך, ניגש לעניין." אמר סנייפ, והגיש להארי את המבחנה עם השיקוי הורוד-אדמדם. הארי פתח את המבחנה, לגם שלוק קטן, אך מיד סנייפ קבע "עד הסוף, עד הטיפה האחרונה!", והארי ציית מפחד ושתה הכל. "תוך כמה זמן תחול שינוי כלשהו. עד שזה יקרה, אני פה מביט שלא תעשה שום דבר." אמר סנייפ. בנתיים הארי חשב לעצמו: 'אני כ"כ שונא אותו. פשוט שונא אותו, מה הוא רוצה ממני? דווקא בי הוא היה חייב לבחור בכיתה? אני לא התלמיד הכי גרוע. אוקי, אולי ביניהם. אבל מה עם נוויל? הוא בכלל לא יודע כלום בשיקויים! אבל הסנייפ הזה...!! וואי, כמה שאני............' ופתאום הוא הרגיש משהו מתחולל בראשו, התפיסה משתנה. 'אוהב אותו...כמה שאני מת להתקרב אליו. לחוש את נשימתו.' הארי לא יכל שלא לחייך אל סנייפ. "אוהו, אני רואה שהשיקוי עבד. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני אגש לנעול את הדלת" אמר סנייפ כתגובה, וקם לנעול. הארי שמח, אבל מה שמח. הרבה זמן הוא לא הרגיש שמחה כזו. כאשר סנייפ שב, הוא נעמד מאחורי כיסאו של הארי. הניח את ידיו על כתפיו, והתחיל לעסות אותן. הארי נהנה מכל רגע. הוא רצה שזה יימשך לנצח, לא היה אכפת לו כלום כרגע. לא מהשיעורים הרבים שיש לו למחר, לא מאימון הקווידיץ', לא מכלום. רק סנייפ. הארי חיפש מילים להגיד, ראשו היה כה מבולגן. לבסוף כשמצא, פתח "אני רק רוצה להבין מש..." אך סנייפ קטע אותו. "שש..אל תדבר. אני אסביר לך הכל. אני יודע שזה יישמע טירוף. אני יודע שאני מתנהג אליך בצורה מכפישה כל השנים האלה, ואל תחשוב, ולו לרגע קט, שזה ישתנה, אבל הייתי חייב לעשות משהו. הארי, אני מרגיש אליך רגשות שמעולם לא הרגשתי. אפילו אל אמי לא. אני חייב להוריד את האבן הזו מליבי, אני חייב לדבר איתך באופן נורמלי. לא לצעוק, לא לכעוס. אני רוצה שתבין אותי. קשה לי ככה, אני מורה- אתה תלמיד, אני משרת את אדון האופל- אתה יורק לעברו. זה מסובך, כ"כ מסובך. אבל הצטרכתי לעשות את זה." הארי לא הבין, "לעשות את מה?" שאל. "את זה" אמר סנייפ, והתקרב אל פיו של הארי לאט כל-כך, שהארי הרגיש כאילו עברו שנים.  סנייפ הדביק את שפתיו אל אלה של הארי, ונישק אותו. נישק אותו לאט, ברוך, נישק אותו באופן שהארי בחיים לא היה חושב שהוא ינשק. כעבור כמה דקות, שהם התנתקו זה מזה, הארי ישב דומם במקומו, וסנייפ עמד מולו כפסל. "תה?" הציע סנייפ. "בשמחה" השיב הארי. סנייפ ניגש לשולחנו, לקח תיונים מהמגירה התחתונה, מבלי שהארי יראה לקח את המבחנה השנייה, והלך לאחורי המשרד להרתיח מים. בנתיים הארי נשאר יושב בכיסאו, מנסה לעכל מה שקרה כרגע. אבל לא היה אכפת לו מה יקרה, העיקר שהוא יישאר פה, עם סנייפ. כעבור כמה דקות שב סנייפ עם 2 כוסות תה. נתן להארי כוס אחת, ואת השנייה השאיר לעצמו. הארי החל לשתות את התה, ובנתיים שקע במחשבות. 'מוזר מה שהולך פה. איך הגעתי למצב הזה? אבל אני פשוט כ"כ אוהב אותו. את הפנים החלקות והיפות שלו, האף המעוקל והחמודי הזה, השיער השחור והמיושר, שהוא כ"כ עדיף על השיער הג'ינג'י והמתולתל של הרמיוני. הלוואי שהייתי נשאר פה לנצח. רק להיות איתו, זה כל מה שאכפת לי. רק להיות איתו.'

"מה קורה פה?" אמר הארי לאחר שסיים לשתות את התה. "למה אני פה, שותה איתך תה? ואיפה השיקויים שלקחת לי בשיעור? ומתי אתה מתכוון שאנסה אותם בדיוק?" ירה הארי שאלות לעבר סנייפ.

"הכל כבר סודר", השיב סנייפ, וחייך חיוך, ספק אמיתי ספק מבוים.

כאשר חזר הארי אל בית-גריפינדור, שאלו אותו רון והרמיוני יחדיו: "נו, איך היה? מה הוא רצה ממך?" וכל מה שהארי יכל לענות, היה "אני...אני לא ממש זוכר..."

שלום שלום לכולם.

החלטתי לפתוח בלוג חדש- בלוג הפאנפיקים!

פה אפרסם פאנפיקים שאני כותבת, משמע- אין לקחת!

קצת עלי? בת 16, מרכז הארץ.

ולפאנפיק הראשון:

תקרית לא נעימה בשירותים

דמויות: מירטל המייללת/קראב/גויל

אורך: 524 מילים

היה זה עוד יום אופייני בהוגוורטס.

ארוחת בוקר, שיעור שיקויים כפול, התמודדות נגד כוחות האופל, גילוי עתידות וכו'. לאחר הפסקת הצהריים, לבית סלית'רין וגריפינדור היו שעתיים חופשיות.

"נמאס לי שהמלאפוי הזה עסוק כל הזמן בלחזר אחרי הרמיוני" אמר קראב.

"אתה כ"כ צודק, הוא שכח מי החברים שלו בכלל! אני לא מבין אבל איך זה קשור לפוטר...למה הוא כ"כ רע אליו?!" השיב גויל.

"תגיד לי, הראש שלך חלול? אממ, שאלת קיט-בק. אולי כדי שזה לא יהיה שקוף?!" ענה קראב.

"ממ..ייתכן. טוב, בא לך לעשות סיבוב בטירה? כ"כ משעמם בחדר הזה..."

וכך יצאו שניהם מן החדר.

"תקשיב אחי, אני מהשנה הראשונה כבר מת לדעת מה הסיפור של השירותי בנות האלה.  שמעתי שיש שם מישהי שווה...אתה תתעלף!" אמר גויל. "טוב נו", ענה קראב. "איך שבא לך. דווקא אתמול היה לי מה זה סטוץ, אל תשאל! אבל...מי אמר שפעמיים בשבוע זה כזה נורא?" הוסיף, והם הפנו את רגליהם לעבר שירותי הבנות.

הם הגיעו אל השרותים, נכנסו ובדיוק כשקראב פצח את פיו, הם שמעו:

"חיחי...חהחה...וואאאאאההה!!! מי זה??"

"מי את?" שאלו קראב וגויל יחד.

"אני?...מירטל המייללת. מה, לא שמעתם עלי?" ענתה.

"לדבר הזה אתה קורא מישהי שווה? עזוב, לדבר הזה אתה קורא מישהי?" קראב הטיח בגויל.

"אמ...טוב...יש פוטנציאל, לא?" ענה גויל.

"אז מה... אתם באים לפה הרבה?" פתחה בשיחה מירטל, וקרצה לשניהם.

"רק כשאת פה" ענה לה גויל, וקרץ לה בחזרה.

"חיחי... אתם יודעים... בעודי מבלה את שנותיי בשירותים, יש לי המון זמן פנוי. אני חושבת על החיים. לפני המוות, אחריו. על כמה שאני מתגעגעת לחתול שהיה לי, בזרום (Bazrum). איך הייתי מאכילה אותו, כל יום הייתי נותנת לו פעמיים קערה שלמה של אוכל משומר מחברת "לה-קט", אחח אחח, איזה אוכל. לפעמים הייתי יושבת איתו ומארחת לו חברה, מדי פעם היה נותן לי לאכול קצת מהאוכל שלו. איזו אכות. בכל אופן, כפי שהבנתם, יש לי הרבה על מה לחשוב. גם עליכם. כן-כן, גם עליכם חשבתי קראבי וגוילי הנושנושים. תמיד התלבטתי בניכם. מי יותר חתיך, מי יותר מועדף על דמבלדור, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. אני שמחה לבשר לכם, שהגעתי להחלטה. סוף-סוף, פעם ראשונה בחיי-לא-חיי, בשרותי הבנות של הוגוורטס, הגעתי להחל...אהההההה" אמרה מירטל, ופתאום טסה וצנחה לתוך האסלה. בדיוק האגריד עמד להיכנס לשרותים, כי לשמוע קולות מהחדר הזה, זה לא כ"כ רגיל. אך מישהי קראה לו מבחוץ, כנראה פרופסור טרלוני, והוא יצא בריצה.

"מה הקטע שלה?" אמר קראב בטון של "בוא-ננצל-את-זה-ונעוף-מפה."

כששמע גויל שמירטל החלה לבכות, התקרב לאט לאט לתא השרותים, ושאל: "מירטל? את...בסדר? את רוצה שאני אביא לך משהו לשתות? אולי כוס מים קרים?", "אני חושב שהיא שותה מספיק באסלה..." אמר קראב וצחק עם עצמו. גויל דפק לו מבט של "NOT funny!!!", בדיוק כשמירטל יצאה מהתא וראתה זאת. "לא, זה בסדר. אני מבינה אותו. נו, תצחק על מירטל המייללת. אולי יש לך עוד בדיחה לספר עלי? למרות ש...במחשבה שניה כבר סיפרו עלי את כל הבדיחות האפשריות... כן קראב, גם את הבדיחה הזו. לפחות תהיה מקורי!" אמרה, הניפה את שיערה ופנתה לגויל. "חמוד שלי...אתה תמיד מוזמן לתא שלי. המורים אף פעם לא מחפשים פה, הם מפחדים להיכנס הנה מאז התקרית הלא נעימה בשנה השניה שלכם. אתה יודע, אף פעם לא צפוף פה..."

"אמ...אני חושב שאנחנו צריכים ללכת כרגע...יש לנו...שיעור ב..." אמר גויל, ולא עלה בדעתו תירוץ מספק. "באיך-להיפטר-מבנות-כונפות!" אמר קראב, ושניהם יצאו מהשירותים.

"באמשלי, היא מטורללת..." אמר גויל.

נו, איך? אשמח ממש לשמוע את דעתכם/ן בתגובות! :)